תורה ה - לפני ואחרי גזר הדין

 

וְעִנְיַן הַתְּפִילָּה הֵן בִּשְׁנֵי פָּנִים
קדֶם גְּזַר דִּין מִתְפַּלְּלִין כְּסֵדֶר הַתְּפִילָּה
וְאֵין צָרִיךְ לְהַלְבִּישׁ הַתְּפִילָּה
אֲבָל לְאַחַר גְּזַר דִּין צָרִיךְ לְהַלְבִּישׁ הַתְּפִילָּה
כְּדֵי שֶׁלּא יָבִינוּ הַמַּלְאָכִים הָעוֹמְדִים לִשְׂמאל, וְלא יְקַטְרְגוּ
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "בִּגְזֵרַת עִירִין פִּתְגָּמִין"
הַיְנוּ לְאַחַר גְּזַר דִּין
אֲזַי "בְּמַאֲמַר קַדִּישִׁין שְׁאִלְתִּין"
אֲזַי הַצַּדִּיקִים מַלְבִּישִׁים שְׁאֵלָתָם בְּמַאֲמָר

*

 

בתורה כי תצא ובעוד מקומות רבי נחמן מברסלב מבאר את העניין של בחינת כסדר ובחינת שלא כסדר.

 

בעקרון יש שתי בחינות תפילה. תפילה מייצג את המצב של לפני הבריאה כמבואר בכמה מקומות. ויש 2 בחינות של לפני הבריאה.

 

קודם גזר דין, היינו כאשר זה בחינת רחמים, אז אין לתפילה שום לבושים כי האספקלריא היא מאירה.

 

אבל מי שאינו באספקלריא המאירה, הוא בבחינת אחרי הבריאה, אחרי גזר הדין, בחינת דינים, בחינת שמאל, קטרוג... ואז עבורו התפילה שהיא האין סוף, היא מולבשת במאמר דהיינו בבריאה בצמצומים וכולי.

 

*

 

זה גם בחינה אחת עם העניין של עלו זה בנגב ועוד עניינים, שצריך להלביש לאדם את התפילה בסיפורי מעשיות וכיו"ב.

 

*

 

ורק מי שנמצא בבחינת התכלית ביומו תתן שכרו אספקלריא המאירה וכולי, רק הוא יודע להבדיל בין הבחינות האלו. כמו העניין של להבחין בין העבד לבין המלך, וכמו העניין שרק מי שיודע מא"י רק הוא יכול להבדיל בין צדיק לצדיק, וגם מי שיודע את התורות וכולי יודע להבדיל בין ישראל לגוי וכולי.

 

*

 

בין כך ובין כך, הדיבור של רבי נחמן מברסלב הוא משל על עניין אחר

 

ולגבי העניין הזה:

 

וְזֶה שֶׁנִּכְנָס בְּתוֹךְ הַשִּׁמְחָה
יָכוֹל בְּוַדַּאי לֵידַע לְפִי עִנְיַן הַשִּׂמְחָה
אִם הוּא קדֶם גְּזַר דִּין, אִם הוּא לְאַחַר גְּזַר דִּין
גַּם יָכוֹל לֵידַע עַל אֵיזֶהוּ חֵלֶק מֵהַקּוֹמָה נִגְזַר הַדִּין
כִּי יוֹדֵעַ לְפִי קוֹמַת הַמִּצְווֹת
אִם אֵין יָכוֹל לַעֲשׂוֹת בְּשִׂמְחָה רָאשֵׁי הַמִּצְווֹת
הַיְנוּ מִצְווֹת הַתְּלוּיִים בָּראשׁ
יֵדַע שֶׁהַדִּין נִגְזַר עַל רָאשֵׁי עוֹלָם שָׁנָה נֶפֶשׁ
וְכֵן בִּשְׁאָר קוֹמַת הַמִּצְווֹת

 

להבנתי הכוונה היא שהצדיק יודע את השורש של כל דבר בעולם מאיזה חלק של האין סוף הוא נלקח וכולי.