אָמַר מֵהַנִּגְלוֹת שֶׁלִּי אֵין אַתֶּם צְרִיכִים לִלְמד
הַיְנוּ אַף עַל פִּי שֶׁכְּפִי שֶׁאַתֶּם רוֹאִין מִמֶּנִּי נִדְמֶה לָכֶם שֶׁאֲנִי עַל פִּי רב בְּעַצְבוּת
אֵין אַתֶּם צְרִיכִים לִלְמד מִזֶּה, רַק לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד.
כִּי הַאִם אַתֶּם מְדַמִּים עַצְמְכֶם אֵלַי בְּכָל הַדְּבָרִים לַעֲשׂוֹת כָּמוֹנִי.

גַּם בֶּאֱמֶת אֲנִי בְּשִׂמְחָה ...

 

ויש כאן סוד. והוא כי הנגלות של השי"ת הוא הבריאה. שהוא בחינת עצבות בייחס לבחינת לפני הבריאה.

ובאמת מצד האמת גם הבריאה היא בחינת שמחה, למרות שהיא נראית בחינת עצבות.

 

ורק מי שדומה להשי"ת בכל דבר, דהיינו שנכלל בא"ס לגמרי, רק הוא יכול וצריך להוציא מכוח אל הפועל שזאת בחינת עצבות.

 

אך כל זמן שהאדם לא זוכה להכלל בא"ס, דהיינו להיות דומה להשי"ת בכל דבר שזאת בחינת שמחה בשלמות, הרי שהוא דייקא צריך להסתכל על הפנימיות דהיינו לכלול את הבריאה בבחינת לפני הבריאה וכולי.

 

שמחה = נסתר = לפני הבריאה. עצבות = נגלה = אחרי הבריאה.