כדי להבין את התורה הזאת, לשם כך יש להקדים כי השי"ת כתב ספר. והספר שאותו כתב השי"ת זה העולם הזה. דהיינו הבריאה כולה היא הספר שאותו כתב השי"ת.

 

והאדם לומד את הספר של השי"ת, היינו האדם הוא בבחינת למדן שלומד את התורה של התנא שהוא השי"ת שברא את העולם.

 

והצדיק שלומד לשם שמים, היינו הצדיק האמת שזוכה להשיג את השכל של השי"ת שיש בכל דבר בעולם. והלמדן שלומד שלא לשמה, היינו כל אדם שלא זוכה להשיג את התורה של עתיקא סתימאה, שהיא הסודות שיש בבריאה בכל דבר, ואז בעצם הוא פוגם בתורה שבעל פה שיש בעולם.

 

כי סודות התורה שיש בעולם, הם בחינת התורה שבעל פה. כי העולם הוא התורה שבכתב. והסודות הם התורה שבעל פה, כי הם נסתרים בעולם.

 

ראה בעניין הזה:

כאן http://forum.eip.co.il/forum_posts.asp?TID=110 - http://forum.eip.co.il/forum_posts.asp?TID=110 - בעניין תורה שבכתב / שבעל פה / סודות התורה ועוד

 

וגם כאן: http://forum.eip.co.il/forum_posts.asp?TID=139 - http://forum.eip.co.il/forum_posts.asp?TID=139 - סודות התורה / סתרי תורה בעמקי הקליפות. מה הם ?

http://breslev.eip.co.il/?key=41 - http://breslev.eip.co.il/?key=41 - ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה יב - תהלה לדוד

 

מַה שֶּׁאָנוּ רוֹאִים
שֶׁעַל פִּי הָרב הַלּוֹמְדִים חוֹלְקִים עַל הַצַּדִּיקִים

 

הלומדים היינו כל בני האדם בעולם, שהם בחינת לומדים את התורה של השי"ת, דהיינו הבריאה שהיא הספר של השי"ת.

 

ובני האדם חולקים על הצדיקים, היינו על השי"ת כי לכל אחד יש את פגמי האמונה של עצמו ... וגם בני האדם חולקים ונפרדים מסודות התורה שיש בכל דבר, כי אין הם משיגים את הסודות האלו, וגם זו בחינת מחלוקת על הצדיק ועל התורה שבעל פה, וגם הם חולקים על הצדיק האמת שיודע את הסודות האלו וכולי.

 

****

 

וְדוֹבְרִים עַל הַצַּדִּיק עָתָק בְּגַאֲוָה וָבוּז

 

היינו פגם הגאווה שיש לאדם, כגון כוחי ועוצם ידי, או שיש לאדם בתוך ליבו קושיות על השי"ת.

 

וכל זמן שהאדם לא תיקן את חטא אדם הראשון, דהיינו כל זמן שהאדם יודע להבדיל בין טוב לרע, דהיינו כל זמן שהאדם חושב שיש רע כלשהו בעולם, הרי שבעצם יש לו קושיות על השי"ת, והוא נכנס לקטגוריה של למדן שחולק על הצדיק ...

 

****

 

זֶהוּ מְכֻוָּן גָּדוֹל מֵאֵת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ

 

היינו שרבי נחמן מברסלב מבאר שיש בכך עניין שהכרחי לקיום העולם, כפי שיתבאר בהמשך ...

 

היינו כי יש שני סוגי בני אדם

 

****

יַעֲקב הוּא הַצַּדִּיק הַמְחַדֵּשׁ חִדּוּשִׁין דְּאוֹרַיְתָא
וְלוֹמֵד תּוֹרָתוֹ לִשְׁמָהּ
וְטוּבוֹ גָּנוּז וְשָׁמוּר וְצָפוּן לֶעָתִיד
כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: 'לְמָחָר לְקַבֵּל שְׂכָרָם'
וְעַל שֵׁם שֶׁשְּׂכָרוֹ לְבַסּוֹף
עַל שֵׁם זֶה נִקְרָא יַעֲקב
לְשׁוֹן עָקֵב וָסוֹף
שְׂכָרוֹ לְבַסּוֹף

 

הצדיק האמת הוא לומד תורתו לשמה ומחדש חידושים וכולי, היינו שהוא זוכה להשיג את הסודות שיש בבריאה בכל דבר, שזה נקרא לימוד תורה לשמה. כי הוא עוסק בתורת ה ממש, שהיא בחינת בריאת העולם כמבואר.

 

ויעקב הוא בחינת שלמות השכל, כמבואר בתורה אשרי תמימי דרך עיי"ש.

 

ומ"ש רבי נחמן מברסלב ששכרו לבסוף, היינו הצדיק האמת שהוא כבר בעולם הזה מקבל את השכר של העולם הבא, כי הוא מקיים "ולא תבוא עליו השמש", היינו ששכרו הוא כאן בעולם הזה מעצם קיום המצוות עצמן. שזאת בחינת נביא וכולי כמובא.

 

כי הצדיק האמת כבר כאן נמצא בבחינת עלמא דאתי, וכבר כאן הוא משיג את שעשוע העולם הבא וכולי.

 

****

 

ולבן הוא תלמיד חכם שד יהודי
שֶׁתּוֹרָתוֹ לְהִתְיַהֵר וּלְקַנְטֵר

וְתַלְמִיד חָכָם כָּזֶה
נְבֵלָה טוֹבָה הֵימֶנּוּ

היינו כל אדם שיש לו גאווה ויהירות הוא נכנס בקטגוריה הזאת.

 

ותורתו להתייהר, היינו כי כל מעשיו של האדם שורשם בגאוותו, כי הוא לא עושה את מעשיו לשם שמים באמת, אלא רק כדי למלא את בטנו בתאוות העולם הזה או בתאוות העולם הבא.

 

וגם, התורה היא בחינת בריאת העולם. וכל פעולה שעושה האדם, גם זו בחינת בריאת העולם, דהיינו בחינת תורה. ואם המעשה של האדם לא מקושר להשי"ת, הרי שזו בחינת לימוד תורה שלא לשם שמים.

 

********

 

וְזֶה יָדוּעַ, שֶׁאֵינוֹ נִקְרָא תַּלְמִיד חָכָם
אֶלָּא עַל יְדֵי תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה
כִּי זֶה שֶׁיּוֹדֵעַ לִלְמד חֻמָּשׁ אֵינוֹ נִקְרָא תַּלְמִיד חָכָם
אֶלָּא זֶה שֶׁהוּא בָּקִי בִּגְמָרָא וּפוֹסְקִים

היינו שתלמיד חכם הוא לא מי שהוא חכם בתורה שבנגלה, אלא בתורה שבנסתר שהיא בחינת תורה שבעל פה.

 

כי כל התורה כולה של העולם הזה, היא בחינת תורה שבכתב. וסודות התורה דעתיקא סתימאה שיש בכל דבר, הם בחינת תורה שבעל פה.

 

****

 

וּכְשֶׁלּוֹמֵד בְּלא דַּעַת
נִקְרָא לָבָן
עַל שֵׁם עַרְמִימִיּוּת שֶׁנִּכְנָס בּוֹ

היינו כאשר אין לאדם דעת להבין ולראות את הסודות שיש בכל דבר, אז הוא בבחינת ערמומיות.

כי הוא משתמש בשכלו באופן פגום ובמרמה, במקום להשתמש בו בקדושה.

 

כי השכל בוודאי שאפשר להשתמש בו בקדושה, אך מי שלא זוכה להשיג בשכלו את הסודות שיש בכל דבר, הרי שהוא בבחינת עורמה ומרמה ושקר וכולי.

כי יש בחינת יעקב ולבן.

 

כאן יש 2 בחינות להסביר את העניין הנ"ל.

 

בשורשו של העניין הצדיק העליון זה השי"ת. והצדיק התחתון זה העולם ! והשכינה היא התורה שמלובשת בעולם.

 

או בעניין אחר, הצדיק העליון זה השכל של השי"ת בבחינת השגת האין סוף. והצדיק התחתון זה השכל של האדם. והשכינה היא השכל הנקנה שמחבר את השכל של השי"ת לשכל של האדם.

 

ראה כאן: http://forum.eip.co.il/forum_posts.asp?TID=146 - http://forum.eip.co.il/forum_posts.asp?TID=146 - ביאור ויהיה נא פי שנים ברוחך אלי - ליקוטי מוהרן ח"א סו

 

לגבי זה שיש רוח עילאה דהיינו השי"ת לפני הבריאה, ורוח תתאה היינו בחינת העולם אחרי הבריאה. וגם שם הוסבר העניין הזה על מה שיש מעל השכל בייחס לשכל של האדם עיין שם.

 

**

 

אך ניתן כמובן להסביר את זה, שהצדיק העליון זה השי"ת והצדיק התחתון זה הצדיק האמת בשר ודם וכולי.

 

אך בשורש העניין זה הולך על השי"ת האין סוף, ביחס להשי"ת שמוסתר בעולם. שהיא היא בחינת השכינה.

 

ז"א יש את השי"ת שהוא הצדיק העליון שהוא הקדוש ברוך הוא.

ויש את הצדיק התחתון שזאת השכינה שהיא עולם העשייה שהיא המלכות שהיא התורה שבעל פה שהיא בעצם העולם והבריאה שהיא השכל של האדם.

 

ויש לשכינה 2 מצבים. יש את מצב גלות השכינה דהיינו המצב של האדם שלא יודע את הסודות של הבריאה ושאין לו את השכל הנקנה, ויש את המצב שבו התורה שבעל פה לא בגלות, דהיינו כאשר האדם מגלה את סודות התורה וכולי.

 

אך בשורה התחתונה זה הולך על האדם שלא רואה את הסודות של התורה שיש בכל דבר, ואז ממילא הוא חולק גם על השי"ת וגם על העולם.

 

פירוש: כי מחמת שהוא לא משיג את השכל של השי"ת שיש בעולם, על ידי זה הוא סובל כאן בעולם, במקום להנות כאן בעולם כמו בגן עדן ממש, הוא סובל כאן והוא נמצא בגהנום ממש, משום שהוא לא לומד את התורה לשמה, דהיינו משום הגאווה של האדם שמונעת ממנו לראות את הסודות שיש בכל דבר.

 

וההדגשה כאן היא שבעצם האדם חולק ומפריד את עצמו גם מהעולם הזה, דהיינו שהוא לא נהנה כאן, וזה בחינת חולק על הצדיק התחתון שהוא העולם הזה, וזה משום שהוא חולק על הצדיק העליון שהוא השי"ת.

ושונא ורודף את הצדיקים
צדיק עליון וצדיק תחתון
כי שכינתא בין תרין צדיקיא יתבא
כמו שכתוב בזוהר: צדיקים ירשו ארץ צדיקים
תרי משמע
ושני צדיקים אלו הם
זה הצדיק שחדש זאת התורה שבעל פה
זה צדיק עליון
וצדיק התחתון
זה שלומד החדושין
ותורה שבעל פה הינו שכינתא
כמו שכתוב: 'מלכות פה, ותורה שבעל פה קרינן לה'

 

היינו כאשר האדם לא יודע את סודות התורה שיש בכל דבר בעולם, אז הוא בבחינת תלמיד חכם שד יהודי.

 

כי השדים הם הקליפות והדמיונות שיש לאדם. וכאשר האדם לא רואה את הסוד שיש בכל דבר ודבר, הרי שבעצם הוא גר עם השדים, כי השדים הם קליפות ולבושים שמסתירים לאדם את הסודות שיש בכל דבר.

 

והוא בבחינת שד יהודי דייקא, כי ישראל היא בחינת אחדות עם התורה ועם השי"ת, דהיינו באחדות עם התורה דעתיקא ועם בחינת לפני הבריאה ועם שורש נשמות ישראל.

 

ושד יהודי, היינו כל מי שלא זוכה להשיג את התורה הנ"ל. כי הוא בבחינת שדים והסתרות וקליפות וכולי.

 

***

 

זֶה נִקְרָא גָּלוּת הַשְּׁכִינָה
וְאָז יֵשׁ לוֹ פֶּה לְדַבֵּר עַל צַדִּיק עָתָק וְכוּ'

 

וזה נקרא גלות השכינה. ומזה נובע הגאווה של האדם וכולי.

 

 

וכשהשכינה הנקרא תורה שבעל פה
באה בתוך תלמיד חכם שד יהודי

וּכְשֶׁהָאָדָם לוֹמֵד בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה אֵיזֶה דִּין וּפְסָק
שֶׁחִדֵּשׁ אֵיזֶה תַּנָּא אוֹ צַדִּיק אַחֵר
עַל יְדֵי זֶה נַעֲשֶׂה בְּחִינַת נְשִׁיקִין
וּנְשִׁיקִין זֶה בְּחִינַת הִתְדַּבְּקוּת רוּחָא בְּרוּחָא

 

היינו בחינת הצדיק האמת שהוא נכלל באין סוף והוא כל הזמן בבחינת דבקות שהיא בחינת התדבקות רוחא ברוחא.

 

כי הצדיק האמת משיג ולומד את כל הסודות של השי"ת שיש בכל דבר ודבר. וזה בחינת נשיקין. כי הוא כלול כולו בא"ס וכולי.

 

***

 

כִּי הַפְּסָק הַזֶּה, הוּא דִּבּוּרוֹ שֶׁל הַתַּנָּא

 

היינו כי העולם הזה, הוא הדיבור של השי"ת. כי העולם נברא בדיבור. והמלכות היא הדיבור פה.

 

ופסק הלכה, היינו בחינת שכל. כי הלכה היינו כיצד ללכת ולהתנהג. וזו בחינת שכל, כי כל שכל הוא בחינת הלכה, כי הוא מלמד את האדם איך ללכת ולהתנהג.

 

כך שכל השכל שיש בעולם, הוא בבחינת פסק הלכה של השי"ת.

 

****

 

וְדִבּוּר הוּא הַחִיּוּת
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "לְנֶפֶשׁ חַיָּה", וְתַרְגּוּמוֹ: 'לְרוּחַ מְמַלְּלָא'

 

היינו הדיבור של השי"ת שמחייה את הכל וכולי.

 

****

 

וְרוּחַ מְמַלְּלָא
הַיְנוּ הַנֶּפֶשׁ חַיָּה
הִיא בָּאָה מִתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה"

 

היינו כי העולם נברא בחוכמה, והחוכמה היא החיות של כל דבר.

 

היינו כי התורה דעתיקא סתימאה, היא החיות של כל דבר שיש בעולם. והיא בחינת התורה שבעל פה שמחיה את העולם.

 

***

 

נִמְצָא, בְּשָׁעָה שֶׁמְּחַדֵּשׁ הַתַּנָּא אֵיזֶה חִדּוּשׁ
וּמְדַבֵּר זֶה הַחִדּוּשׁ
זֶה הַדִּבּוּר בְּעַצְמוֹ
הִיא בְּחִינַת הַתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה שֶׁחִדֵּשׁ
כִּי מִשָּׁם מוֹצָאָהּ
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה"

 

היינו כי השי"ת מחייה את העולם בכל רגע ורגע, דהיינו כל רגע ורגע הוא בבחינת חידוש של השי"ת. ושם כמובן מלובשת התורה שבעל פה, שהיא סודות התורה של השי"ת.

 

נִמְצָא
עַכְשָׁו כְּשֶׁלּוֹמְדִים אֶת הַחִדּוּשׁ הַזֶּה
וּכְשֶׁמַּכְנִיסִין הַלִּמּוּד וְהַחִדּוּשׁ בְּתוֹךְ פֶּה
נִמְצָא שֶׁמְּדַבְּקִין רוּחַ הַצַּדִּיק שֶׁחִדֵּשׁ זֶה הַחִדּוּשׁ
עִם רוּחַ מְמַלְּלָא
הַיְנוּ עִם הַדִּבּוּר הַלּוֹמֵד זֶה הַחִדּוּשׁ עַכְשָׁו
וְזאת הַהִתְדַּבְּקוּת רוּחָא בְּרוּחָא נִקְרָא נְשִׁיקִין
נִמְצָא, כְּשֶׁלּוֹמְדִין אֵיזֶה הֲלָכָה שֶׁחִדְּשׁוּ הַתַּנָּאִים
עַל יְדֵי זֶה נִתְדַּבֵּק רוּחַ הַתַּנָּא עִם רוּחַ הַלּוֹמֵד
וְדוֹמֶה כְּאִלּוּ נוֹשֵׁק אֶת עַצְמוֹ עִם הַתַּנָּא

 

היינו בחינת האדם שחושב בשכלו על העולם, זה בחינת התורה שבעל פה שבאה לתוך השכל של האדם, וזה בחינת נשיקין ...

 

 

***

 

אֲבָל תַּלְמִיד חָכָם שֵׁד יְהוּדִי
כְּשֶׁלּוֹמֵד גְּמָרָא אוֹ פְּסַק דִּין
עָלָיו כָּתוּב: "נֶעְתָּרוֹת נְשִׁיקוֹת שׂוֹנֵא"
כִּי הַתַּנָּא אֵינוֹ יָכוֹל לִסְבּל רוּחוֹ
שֶׁל תַּלְמִיד חָכָם שֵׁד יְהוּדָאִין
כִּי מִי יָכוֹל לִסְבּל לְנַשֵּׁק אֶת עַצְמוֹ עִם נְבֵלָה
כָּל שֶׁכֵּן שֶׁנְּבֵלָה טוֹבָה הֵימֶנּוּ

 

היינו בחינת האדם שיש לו גאווה ושדוחק את רגלי השכינה. כי השגת סודות התורה שיש בבריאה, שהם התורה שבעל פה של התורה שבכתב שהיא הבריאה של השי"ת, זה הכל תלוי בעניין ענווה בלבד כמובא.

 

***

 

וַאֲפִילּוּ צַדִּיקִים שֶׁכְּבָר הָלְכוּ לְעוֹלָמָם
וּכְשֶׁאָנוּ לוֹמְדִין תּוֹרוֹתֵיהֶן
עַל יְדֵי זֶה נִתְדַּבֵּק רוּחָם בְּרוּחֵנוּ
כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה .
'שִׂפְתוֹתֵיהֶם דּוֹבְבוֹת בַּקֶּבֶר'
וְזֶה עַל יְדֵי בְּחִינַת נְשִׁיקָה

 

רבי נחמן מברסלב כאן מרמז על בחינת הסתלקות הצדיק, דהיינו על בחינת הרוח דלעלאה שמסתלקת למעלה, שעליה התבאר כאן:

http://forum.eip.co.il/forum_posts.asp?TID=146 - http://forum.eip.co.il/forum_posts.asp?TID=146 - ביאור ויהיה נא פי שנים ברוחך אלי - ליקוטי מוהרן ח"א סו

 

ובקצרה, השכל של האין סוף, הוא בחינת הסתלקות הצדיק. דהיינו השגת מה שיש מעל השכל, זה בחינת הסתלקות הצדיק.

 

כי הצדיק הוא בחינת משה בחינת השכל. והשגת מה שיש מעל השכל, זה בחינת הסתלקות הצדיק.

 

ובנמשל כאן, הכוונה היא על האין סוף שמלובש בכל דבר, אך נשאר ממנו רשימו, דהיינו התורה שנמצאת בכל דבר בעולם, שהיא התורה של הצדיק שהסתלק, דהיינו התורה שיש בכל דבר ושכרגע היא הסתלקה והיא נסתרת וכולי ...

 

היינו בחינת השכל האנושי, שכולם משתמשים בו. והלכות הוא בחינת שכל כנ"ל. והשכינה היא בחינת רחל כמובא.

 

****

 

וְהֵם נַעֲשִׂים לְבוּשִׁין
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "כְּבָשִׂים לִלְבוּשֶׁךָ"
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "שִׂמְלָה לְכָה, קָצִין תִּהְיֶה לָּנוּ"

 

היינו שהסודות בעולם הזה הם בבחינת לבושים, דהיינו שהם מוסתרים ומלובשים בכל דבר ודבר.

 

****

 

כשאדם כשר לוֹמֵד תּוֹרַת הַתַּנָּא
אֲזַי הַתַּנָּא נוֹשֵׁק אוֹתוֹ וְהוּא נוֹשֵׁק הַתַּנָּא
וְגוֹרֵם תַּעֲנוּג גָּדוֹל לְהַתַּנָּא
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: 'שִׂפְתוֹתָיו דּוֹבְבוֹת בַּקֶּבֶר' וְכוּ'

 

היינו הצדיק שהוא כולו נכלל בא"ס כל הזמן ... והוא עוסק בתורת ה ממש.

 

***

 

וְזֶה בְּחִינַת: וַיִּשַּׁק יַעֲקב הוּא הַתַּנָּא
לְרָחֵל הִיא הַתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה שֶׁחִדֵּשׁ
שֶׁנִּשֵּׁק וְדִבֵּק אֶת רוּחוֹ
בְּרוּחַ הַקּדֶשׁ שֶׁבַּשְּׁכִינָה

היינו השי"ת ובחינת יחוד קוב"ה ושכינתיה.

 

ז"א יעקב הוא השי"ת. ורחל היא בחינת הסודות של השי"ת שהם מולבשים בכל דבר ודבר שיש כאן בעולם הזה, שזאת בחינת השכינה כנ"ל.

 

***

 

וַיֵּבְךְּ
שֶׁצָּפָה
בְּרוּחַ הַקּדֶשׁ שֶׁלּוֹ שֶׁהוֹצִיא מִפִּיו
וְהִכְנִיס בְּתוֹךְ הַתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה
וְרָאָה שֶׁבַּגָּלוּת הַזֶּה
עַל פִּי הָרב הַלּוֹמְדִים אֵינָם הֲגוּנִים
נִמְצָא שֶׁעַל יְדֵי לִמּוּדָם שֶׁיִּלְמְדוּ
לא תִּכָּנֵס רוּחַ הַקּדֶשׁ שֶׁל רָחֵל
שֶׁל תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה
לִקְבוּרָה
שֶׁאֵין שִׂפְתוֹתָיו דּוֹבְבוֹת בַּקֶּבֶר
עַל יְדֵי לִמּוּדוֹ שֶׁל רָשָׁע
וְעַל יְדֵי זֶה וַיֵּבְךְּ עַל גָּלוּתוֹ.

 

היינו בחינת גלות השכינה בעולם הזה, משום שהאדם לא זוכה להשיג את סודות התורה שיש בכל דבר ודבר בעולם.

 

***

 

וְעוֹד
שֶׁלִּפְעָמִים הַלַּמְדָן אוֹמֵר אֵיזֶה חִדּוּשׁ בְּשֵׁם עַצְמוֹ
וְלא בְּשֵׁם הַתַּנָּא
נִמְצָא שֶׁעַל יְדֵי זֶה אֵינוֹ נִכְנָס עִם הַתַּנָּא לִקְבוּרָה
כִּי אֵין אוֹמֵר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ

 

זה בחינת הגאווה של האדם, בחינת כוחי ועוצם ידי. כי כל פעולה שהאדם עושה היא בחינת לחדש חידושים.

 

וכאשר האדם מתגאה במעשיו, זה בעצם בחינת הלמדן שמחדש חידוש בשם עצמו וכולי ...

 

וזה בחינת: "וישק יעקב לרחל, וישא קלו ויבך"
פרש רש"י: 'שצפה ברוח הקדש שאינה נכנסת עמו לקבורה'
רחל בחינת תורה שבעל פה
שהיא כרחל לפני גוזזיה
שהכל גוזזין ופוסקין ממנה הלכות

 

וְאִם יִקְשֶׁה לְךָ.
הֲלא תֵּכֶף כְּשֶׁלּוֹמֵד הַלַּמְדָן הַחִדּוּשׁ שֶׁל הַצַּדִּיק
הָיָה לוֹ לַחֲזר בִּתְשׁוּבָה
וְאֵיךְ מַנִּיחַ הַתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה אֶת הַלַּמְדָן לֵילֵךְ בְּרִשְׁעָתוֹ ?

 

דהיינו, מאחר שהשכל של השי"ת נמצא בכל דבר, אז כיצד זה יתכן שהאדם לא מתקרב מיד להשי"ת מכל דבר ?

 

הרי מחמת שסודות התורה נמצאים בכל דבר, אז איך זה שהאדם לא רואה את הסודות האלו והוא לא מתקרב להשי"ת באופן מיידי ?

 

 

היינו סוד הצמצום. דהיינו שהשי"ת היה מוכרח לברוא טוב ורע, כדי לתת חיות לעולם.

 

כי אלמלא היה רע בעולם, הרי שלא היה קיום לעולם כלל. כי באין סוף אין שום שכל ושום דבר, ואין שם שום חיות לעולם.

 

וכאשר השי"ת ברא את העולם, וכאשר הוא הלביש בעולם את סודות התורה דהיינו התורה שבעל פה, הוא עשה את זה בבחינת צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם.

 

היינו שכל אחד יש לו בחירה האם לראות ולדעת את הסודות האלו כפי מה שהשי"ת התכוון אליהם, או לא לראות אותם.

 

****

 

אבל מוסיף רבי נחמן מברסלב:

 

וְלא עוֹד
וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ
הַיְנוּ זאת הַבְּחִינָה שֶׁל "וּפשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם"
בָּא לוֹ בְּנָקֵל יוֹתֵר
כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זַ"ל: 'אֲנִי חָכְמָה שָׁכַנְתִּי עָרְמָה'
כִּי כְּשֶׁאָדָם לוֹמֵד תּוֹרָה
נִכְנָס בּוֹ עַרְמִימִיּוּת
וְזֶה: "וַתָּרָץ"
כְּאָדָם שֶׁרָץ בִּמְהִירוּת וּבְנָקֵל
וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ
שֶׁהַתּוֹרָה הִיא מַגֶּדֶת לְהַלַּמְדָן עַרְמִימִיּוּת
וְזֶהוּ: וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ
שֶׁהָעַרְמִימִיּוּת בָּא בְּנָקֵל וּבִמְהִירוּת יוֹתֵר לָאָדָם

 

היינו כי יצר לב האדם רע מנעוריו, ומטבעו של האדם הוא נברא כנפרד מהשי"ת, דהיינו רחוק מסודות התורה האלו, שהם התורה שבעל פה הנ"ל, ועל האדם להתקרב אל הקדושה וכולי.

 

ז"א כי רוב ככל העולם לא זוכים לסודות האלו, כי הערמומיות והטיפשות והשקר הם טבע העולם, למרות שיש בעולם גם טוב גנוז וכולי ...

 

***

 

כִּי הַקְּדֻשָּׁה צָרִיךְ סִיּוּעַ מִלְּעֵלָּא
כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ: 'הַבָּא לִטָּהֵר, מְסַיְּעִין לוֹ'
אֲבָל הָעַרְמִימִיּוּת פּוֹתְחִין
יֵשׁ לוֹ פְּתָחִים הַרְבֵּה
וּבָא לוֹ בְנָקֵל

 

כי הסודות הם נסתרים ... אך הלבושים הם גלויים ... והאדם מטבעו הולך אחרי שכלו וכולי ...

תשובה על זה
"ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא וכי בן רבקה הוא"
פרוש: בשעה שהגיד הצדיק התורה שבעל פה
הגיד אותה בבחינות: "צדיקים ילכו בם ופשעים יכשלו בם"
וזה: "כי אחי אביה הוא" ברמאות
בבחינת "ופשעים יכשלו בם"
"וכי בן רבקה הוא" הכשרה
וזה בחינת "צדיקים ילכו בם"

 

וְאִם יִקְשֶׁה לְךָ
אִם הַתַּנָּא הָיָה צַדִּיק גָּמוּר
אֵיךְ בָּא זֶה הַדָּבָר
שֶׁאוֹמֵר תּוֹרָתוֹ שֶׁיָּכוֹל לִסְבּל שְׁנֵי מַשְׁמָעוּת
מַשְׁמָעוּת טוֹב
דְּהַיְנוּ 'צַדִּיקִים יֵלְכוּ בָם'
וּמַשְׁמָעוּת לְהִפּוּךְ
דְּהַיְנוּ 'וּפשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם'

כאן רבי נחמן מברסלב הלביש שאלה של החלל הפנוי. היינו כיצד האין סוף צמצם את עצמו וכיצד מהאחד הפשוט נמשכות פעולות משתנות ?

 

ובמילים של רבי נחמן מברסלב, אם השי"ת הוא אין סוף והכל טוב, דהיינו בחינת צדיק גמור, אז איך בכלל יש קיום לרע ולשקר וכולי שהם נבראו ממנו ממש ?

 

ובקיצור, רבי נחמן מברסלב שואל כאן, מאחר שהכל טוב, אז איך זה שיש רע ? וכיו"ב בצורות אחרות ...

 

 

דהיינו דע לך שמצד האמת אין שום ירידה ושום הסתרה ושום צמצום ושום דינים, אלא הכל זה אך ורק סודות עליונים בלבד וכולי. אלא מאי ?

 

 

וּמַה שֶּׁנִּרְאָה בָּהּ מַשְׁמָעוּת עַרְמוּמִיּוּת
זֶה, כִּי כָּל הָעוֹלָם מְקַבְּלִים פַּרְנָסָתָם מִשְּׂמאלָהּ
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "מִשְּׂמאלָהּ עשֶׁר וְכָבוֹד"
בִּשְׁבִיל זֶה נָפַל הַתַּנָּא בִּשְׁעַת אֲמִירַת תּוֹרָתוֹ
לְאֵיזֶה שְׁגִיאָה דַּקָּה כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה
לִבְחִינַת שְׂמאלָהּ
כדי שעי"ז יקבל שפע ופרנסה
כְּדֵי שֶׁעַל יְדֵי זֶה בְּחִינַת שְׂמאלָהּ
יְקַבֵּל שֶׁפַע וּפַרְנָסָתוֹ לְעוֹלָם
וּלְהַמְשִׁיךְ לָהֶם עשֶׁר וְכָבוֹד
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "מִשְּׂמאלָהּ עשֶׁר וְכָבוֹד"
אֲבָל מִצַּד הַתַּנָּא אֵין נִפְתָּל וְעִקֵּשׁ

 

 

היינו שרק כדי לתת חיות לעולם, רק משום זה יש רע בעולם. וזו בחינת השגיאה הדקה כחוט השערה של הצדיק, היינו בחינת הרע שיש בעולם. וזה רק כדי לתת חיות לעולם. כי אחרת לא היה עולם כלל ...

 

*****

 

וְעַל זֶה צָרִיךְ הַלַּמְדָן לֵידַע קדֶם לִמּוּדוֹ
שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁיּוֹשֵׁב לִלְמד
הַצַּדִּיק שֶׁבְּגַן עֵדֶן צַיֵּת לְקָלֵהּ
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ"

 

 

היינו שעל האדם לדעת שבכל דבר ודבר מלובש ומוסתרת שם תורה גבוה וכולי.

 

הלמדן היינו האדם. ולימודו של האדם היינו מעשיו של האדם.

והצדיק שבגן עדן היינו השי"ת, בחינת חוכמה עילאה, בחינת לפני הבריאה, שהיא בחינת גן עדן וכולי.

אבל דע
שהתנא היה צדיק גמור
ותורתו זכה מבלי פסלת

 

וְדַע, שֶׁזֶּה מְכֻוָּן מֵאֵת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ
שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַפִּיל אֵיזֶה צַדִּיק גָּדוֹל בְּפִיו שֶׁל הַלַּמְדָן
הַיְנוּ הַלַּמְדָן דּוֹבֵר רָעוֹת עַל הַצַּדִּיק
כְּדֵי שֶׁהַצַּדִּיק יִקַּח הַתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה
הַיְנוּ הַשְּׁכִינָה
מֵהַגָּלוּת שֶׁבְּפֶה הַלַּמְדָן
וּמַעֲלֶה אוֹתָהּ לְשָׁרְשָׁהּ מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה.

 

זה בחינת הצדיק שלומד את תורת ה ממש שיש בכל דבר ועניין שיש בעולם.

 

לדוגמא, כאשר אדם אומר דבר שטות, הצדיק האמת מקשר את זה לשורשו.

 

פירוש: אדם שאומר דבר שטות, היינו בחינת הלמדן שדובר רעות על הצדיק, כי הוא אומר שטות ולא מקשר את עצמו לשכל של השי"ת. ובזה נכלל כל הדיבורים של העולם ...

 

אך הצדיק לוקח את כל הדיבורים של העולם, ומקשר אותם לשורשם ועושה יחוד קוב"ה ושכינתיה וכולי ...

 

****

 

וְהַצַּדִּיק שֶׁנּוֹפֵל לְתוֹךְ פֶּה הַלַּמְדָן
שֶׁהַלַּמְדָן דּוֹבֵר עָלָיו עָתָק
וְהוּא מֵבִין שֶׁאֵלּוּ הַדְּבָרִים שֶׁהַלַּמְדָן דּוֹבֵר עָלָיו
הֵם צֵרוּפִים מֵאוֹתִיּוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה
וּמֵבִין מֵאֵיזֶה הֲלָכוֹת נַעֲשׂוּ הַדִּבּוּרִים אֵלּוּ
וּמְקַבֵּל אוֹתָם בְּשִׂמְחָה וּבְאַהֲבָה

 

היינו שהצדיק יודע איזה חוכמה עילאה מלובשת בכל דבר ודבר שיש בעולם, ואיך מהחוכמה העילאה השתללו כל הדברים וכולי ...

 

ואז הוא מקבל אותם באהבה, היינו בחינת הפרת הכעס ברחמים.

 

פירוש: כי העולם הזה הוא בחינת דינים / צמצוצים / יראה וכולי. והצדיק שמגלה את התורה שיש בכל דבר, זה בחינת אהבה וחסד וכולי. ותורת חסד היא סודות התורה וכולי ...

 

****

 

נִמְצָא, כְּשֶׁהַצַּדִּיק מַשְׂכִּיל בְּחָכְמָתוֹ
וְיוֹדֵעַ מֵאֵיזֶה צֵרוּפִין שֶׁל תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה
נַעֲשֶׂה אֵלּוּ הַצֵּרוּפִין שֶׁהַלַּמְדָן דּוֹבֵר עָלָיו
וְהַצַּדִּיק לוֹמֵד אֵלּוּ הַצֵּרוּפִין
וְעוֹשֶׂה מֵהֶם צֵרוּף הֲלָכָה
שֶׁהָיָה מִקּדֶם שֶׁנִּתְקַלְקֵל

 

היינו שהצדיק יודע מאיזה הלכה ושכל בתורה דעתיקא סתימאה שהיא תורת ה ממש, מאיזה הלכה נוצרו הדיבורים והמעשים של העולם והוא מקשר אותם וכולי ...

 

 

היינו בחינת החיות של העולם, שהוא כולו ברצוא ושוב של השי"ת. כי השי"ת נופל כביכול לבחינת "ושוב" דהיינו הצמצום, כדי לתת חיות לעולם ...

 

****

 

הַיְנוּ שֶׁיַּשְׂכִּיל וְיִשְׁמַע אֶת הַתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה
הַנִּקְרָא מַלְכוּת פֶּה
וְיַשְׂכִּיל מִצֵּרוּפָיו הַיּוֹצְאִים מִתַּלְמִיד חָכָם, שֵׁד יְהוּדִי
יִשְׁמַע וְיַשְׂכִּיל
בְּשָׁעָה שֶׁשּׁוֹמֵעַ הַחֵרוּפִין וְהַגִּדּוּפִים
הַיּוֹצְאִים מִפֶּה תַּלְמִיד חָכָם שֵׁד יְהוּדִי
יִשְׁמַע תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה
עַל יְדֵי זֶה קְטַלֵהּ
כִּי עִקַּר חִיּוּת שֶׁל הַקְּלִיפּוֹת וְהַשֵּׁדִין
אֵינָם אֶלָּא מִנִּיצוֹצֵי הַשְּׁכִינָה
כָּל זְמַן שֶׁהִיא אֵינָהּ בִּשְׁלֵמוּת וְיֵשׁ לָהּ אֵיזֶה חִסָּרוֹן
אֲזַי יֵשׁ לָהֶם חִיּוּת
כְּשֶׁמַּעֲלִין אוֹתָהּ לִבְחִינַת חָכְמָה
שֶׁשָּׁם עִקַּר בִּנְיָנָהּ
וּכְשֶׁנִּבְנֵית בִּשְׁלֵמוּת
עַל יְדֵי זֶה וּקְטַלֵהּ לְשֵׁד יְהוּדִי

 

היינו כי על ידי זה שהאדם מסתכל בשכל שיש בכל דבר, וזוכה לקשר את החוכמה התתאה לעילאה, על ידי זה הוא הורג את כל השדים שהם הקליפות וההסתרות והדינים, כי ברגע שהאדם זוכה לראות את פנימיות התורה שיש בכל דבר, ממילא אין חיות ללבושים שהם ההסתרות וכולי ...

 

****

 

וְזֶה פֵּרוּשׁ: "תְּהִלָּה לְדָוִד"
תְּהִלָּה לְשׁוֹן עִרְבּוּב
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וּבְמַלְאָכָיו יָשִׂים תָּהֳלָה"

 

ערבוב היינו בחינת הבריאה / השכל שהוא מעורב טוב ורע.

 

 

***

 

ואידך זיל גמור את כל שאר פירוש התורה הנ"ל ...

והתנא מחמת דבקותו העצומה בחיות הרוחני
אינו מתיר את עצמו, חס ושלום, מכל וכל מחיות הרוחני
ומחמת שהוא נפל לבחינת הלמוד [שלא לשמה]
בשביל חיות גשמי
קימין אתרי גשרי דדונג, ושור מהאי להאי
כמו אדם שעומד על גשר של שעוה
ואינו יכול לעמד
קופץ על גשר השני
ומחמת שגם השני של שעוה
קופץ על הראשונה
קופץ מהאי להאי
כן התנא עקר למודו תמיד לשמה
ומחמת שצריך להמשיך חיות גשמי לעולם
מפילין אותו ללמוד שלא לשמה
אזי נוטלין ממנו למוד בחינת לשמה
ושוור מלשמה לשלא לשמה
ומחמת קדשתו ופרישותו
שוור וקופץ משלא לשמה ללשמה
כי זאת הבחינה אצלו כמו גשר של דונג
שאין יכולים לעמד עליו
שוור לתוך לשמה
ומלשמה מחמת הכרח לטובת העולם
שוור מהגשר הזאת
שהוא אצלו עכשו כמו גשר של דונג
ושוור מזה לזה ומזה לזה
ועל ידי זה יש בתורתו בחינת "ופשעים יכשלו בם"

 

http://forum.eip.co.il/forum_posts.asp?TID=157 - http://forum.eip.co.il/forum_posts.asp?TID=157 - מהו סם המוות שיש בדברי הצדיק וכיצד להנצל ממנו ?