נידון לבעל האכסניא, אליעד כהן

תמה אני תמיהות רבות על דבריך בעל האכסניא, אליעד כהן, אנא קרא את דברי כולם לפני שתגיב.

אני לא איזה רב או תלמיד חכם. ברוך השם שזיכני שהתגלה אלי ספר פרי הארץ להרב הקדוש מוויטבסק, תלמידו המובהק של המגיד, שהוא תלמידו המובהק של הבעל שם טוב הקדוש זצק"ל זי"ע, מייסד החסידות. כדרך אגב אני ממליץ לכולם לקנות את הספר פרי הארץ עוד היום או עוד מחר בחניות הספרים (עולה עד כ -30 ש"ח) ובפרט לך אליעד.

ראשית : בכל השכלים האלו כלשונך שהכל אחד והכל טוב או איך שלא תקרא לו, יכול שאתה מתכוון למה שנקרא בלשון הרב, "אמונת אחדות פשוט וגמור" או שמא כוונתנו שוות שזו מה שרבינו נחמן אמר שהוא בבחינת שתיקה, יתבאר יותר בהמשך בע"ה.

נראה בהדיא (=בפרוש) במאמריו שאין מציאות כזו אצל האדם להיות באחדות פשוט גמור ובד ובד להיות בצמצומי טעם ריח שכל ורגש, אסור או מותר, טוב או רע, אחדות טוב או נפרדות רע. התנגדויות אלו לא באות כאחד אצל האדם. אצל השם יתברך יש את המציאות הזאת, שאיננה נתפסת. ואחת מהטעויות שלך, שהובילו אותך למהלכים שלמים בהרצאותיך לצאת נגד תפסת הטוב והרע, אסור ומותר שביהדות, שבחז"ל שלטענתך הכל צריך להיות באספקלריה שהכל אחד,

והאמת שאם אדם הנמצא באחדות פשוט, הכל אחד פשוט אין סוף ברוך הוא, שאין בו תפיסה והשגה לא ריח ולא טעם ולא ידיעה ממילא מתבטלים כל ההבנות והשכלים והמידות ואין הוא יכול לעבוד את קונו בזה העולם. שהכל מופשט מדאי.

כי אם הכל אחד, הטוב והרע, אז למה שאני אעשה משהו? למה שאעשה טוב? למה שאהיה באחדות? למה שאהיה בשכל שאתה מדבר (שהוא לדבריך ערבוב של התפיסה עם אמונה זו בו זמנית) כדי שיהיה לי טוב, אלא באמונה זו דביקים לפני ההתקשרות בשכלים ובמידות ואחרי כן, ולא בו זמנית, כך מובא בהדיא בהרבה ממאמרי הרב ולהלן. ובכל זאת האמונה הזו היא כבודו ית' ועיקרית ותכליתית היא מאוד כמובא בהדיא בהרבה ממאמרי הרב ולהלן, אם כי העבודה דווקא בבחינת המושג, על דרך הידיעה, ועיקר העבודה הוא ההתקשרות, וההתקשרות הוא דווקא בבחינת אהבת איש אל אשתו וכיוצא באלו, כמו שנראה ויבואר בע"ה במאמר הסמוך ובעוד מאמרים בהמשך.

פרי הארץ, פ' נצבים, דרוש לשבת תשובה - והנה אמרו רז"ל (ע"הפ חבקוק ב, ד) צדיק באמונתו יחיה כי צדקת הצדיק היא תשוקת השגתו אל האמונה שהרי כל ישעו וחפצו של צדיק נח"ר לקונו הבורא קצות הארץ וכו' ואין חקר לתבונתו(ע"פ ישעיהו מ, כח) כי אם באמונה שיש אחד בורא הכל, ואם אינו משיג אפילו לקצות דרכיו איכה ירדף לעשות נחת רוח לפניו, לכן כלתה נפש הצדיק לדעת את ה' בכל דרכיו(הערה שלי: ראה למטה פ' חיי שרה, שעיקר העבודה ע"י התקשרות. ומשתמע שבכלל העבודה הוא על דרך הידיעה, היא הנקראת מושג להבדיל מן אמונת האחדות הפשוט **) לעבדהו על אותו ידיעה כמאמר (דהי"א כח, ט) דע את אלוקי אביך ועבדהו. אבל באמת שהאמונה הוא לעולם למעלה מהשכל שעדיין אין השכל משיגו, והנה הצדיק שהולך וגדל בהשגת גדולת הבורא ומה שהיה לו מתחלה לאמונה בלי השגה ואח"כ השיג אותה האמונה בשכלו ע"י עבודתו ומסירת נפשו ונעשה אצלו צדק ומשפט, ממילא תגביה אמונתו ויעתק אל שלמעלה ממנו, ואחרי שמשיג זה חוזר לעולם והוא דבר שאין לו סוף שהרי האמונה הוא באין סוף צדיק באמונתו יחיה לעולם, וזהו (בראשית ט, ו) והאמין בה' ויחשבה לצדקה שהשיג אמונה ונעשה לו צדק וצדקה וכן לעולם. וכו'. עכ"ל.

ועוד תמה אני, שגם בכדי להגיע להיות בבחינת האמונה זו ממש (לשמה בלשון הרב בפרשת ויקהל פיקודי ואין הכוונה שיערבו המושג לבלתי מושג אלא שיהיה במעשיו לפני ואחרי שהיה המושג גם באמונה זו, כאשר חלק מהיום הוא בשתיקה ע"י אמונה זו והיא תכליתית אצלו) אי אפשר בלתי הצמצומים שהקב"ה צמצם עצמו באהבה ויראה בתורה ובמצוות, בשכר ועונש וכן בכל דברי חכמינו שהם לא באספקלריה של האחדות והם חלק מהתורה ממש,

אם כי העבודה דווקא בבחינת המושג, על דרך הידיעה, ועיקר העבודה הוא ההתקשרות, וההתקשרות הוא דווקא בבחינת אהבת איש אל אשתו וכיוצא באלו, כנזכר למעלה ובהמשך.

פה"א פ' בשלח- תחילת הדרגה ופסיעה הראשונה הוא יראת העונש או הפסד הגוף ח"ו, וצועק אל ה' שהרי על כל פנים מאמין בו יתברך כי מאתו הוא, ובידו להושיע ושומע צעקה, כמאמר רז"ל (פסחים ח.) הנותן סלע לצדקה בשביל שיחיה בני הרי זה צדיק גמור כמוזכר במאמר שהוא צדיק באמונתו לבד שהוא מאמין על כל פנים כנ"ל. וכו'. וכל עניין אמונה זו (הערה שלי: אמונת האחדות הפשוט) הכל תלוי בתחילת האמונה ביראת העונש וכו'. עכ"ל. עיי"ש.

ועוד שגם בדבריך עצמם יש אספקלריה של נפרדות כל עוד אתה מדבר על המושג, הבנות, ידיעות, מידות, הרגשה, תענוג, טעם, ריח וכו', דהינו כל עוד האדם לא כולו בשתיקה אינו שם.

לדוגמא, שאתה אומר תאהב את המציאות, יש כאן מציאות של שקר וזרות כי הכל אחד מה לי לאהוב ולהרגיש, ובכל זאת ראית את העצה הזאת כדבר חיוני. ולמה? כי לאדם יש מידות ויש צמצום ויש גוף וצריך לפתות אותו וזה ע"י תורה, מצות ודברי חז"ל מאספקלריה של נפרדות של שכר ועונש, ולדבריך אך ורק ע"י אחדות זה טוב נפרדות זה רע וכו'

ואם כל תנועה נפשית, של השכל, הרצון וכו' שאינה בבחינת אמונת אחדות פשוט הרי שנמצא במושג, בצמצום המחשבה מאחדות המציאות, הרי שכבר באספקלריה שאיננו אחדות גמור, הוא המושג.

לכן אין עניין שהאדם ידמיין, ישקר או ירמה את עצמו לומר שנימצא באחדות, לכן אם הוא במושג צריך שילך אחר המושג אצלו הם השכלים והמידות, התורה והמצוות שעובדים בהם את השם ית',שהם כמובן באספקלריה של נפרדות, שהמושג הוא העבודה. ואם ינהג כדבריך ויאהב (הכוונה לכל מידות החסד ההפך ממידות הדין) את אהבת ההתפשטות שהכל משורש אחד, חיסר את המושג, את התענוג, השכלים והמידות ואינו אוחז באמונה אחדות הפשוט כלל, אלא אוחז במעט מהראשונה שאינה ראויה כמו שנראה בהמשך וכלל לא מהאחרונה אמונה זו.

וכן אמונה זו נמשכת אך ורק אחר המידות, איזו יראה או איזו אהבה, בלתי המידות אין סיבה שיגיע אליה.

פה"א פ' לך לך- לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל, כי האמונה הנקראת שכינה (זח"א כד.) שהוא הדבקות האמיתי ברצון העליון ע"י האמונה בלי שום טעם. וכו' והוא השכינה לית לה מגרמיה כלום כי אם הנמשך אליה דרך המדות שהם שבחו שבחו של מקום כידוע (זח"ב ריח :). וכו'. עכ"ל.

לפני שאביא את דברי הרב על עניין ההכנה לאמונה זו אקדים במאמר הרב בעניין חטא אדה"ר.

פה"א (הובא מספר פרי עץ לרב) פ' כי תצא מא' שני- אבל הדביקות הגמור כנ"ל (ה"ש: אמונת האחדות הפשוט) נקרא סוד מפני היותו סוד כמוס ומופלא שאי אפשר לגלותו מפני שאינו גלוי אלא לעצמו, וזהו עין לא ראתה אלוקים זולתך שהוא יין העולה ע' הנקרא סוד המשומר בענביו, מפני שקודם חטא אדה"ר ברא אלוקים את האדם ישר ויאמר אלוקים יהיה אור ויהי אור להשתמש בו לצדיקים, ואחר שחטא ונתגשם השכל נמצא שכל מה שהשכל יכול לתפוש הוא גשמיות ונגנז האור ויבדל אלוקים, והנה עץ שאכל אדה"ר רמזו רז"ל (ברכות מ.) גפן היה והאור הגנוז הוא יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית שהוא למעלה מהשכל והמדות, והוא המקום שבע"ת צריך לשוב אליו כל המדות שהתורה נדרשת בהם שהם הל"ת שהם שורש המדות שהמצות נדרשות בהם, והוא הוציא אותם מגדרם אל מקום קליפה ועולם הטומאה, לכן צריך להשיבם חוץ מגדרם והווייתם שהרי בגדר הווייתם כבר לא יכלו לעמוד ואיככה יוכל עתה גם עתה, אבל בהתקשרו למעלה מהם בדבקות גמור היא אהבה (ה"ש: כמבואר בכמה ממאמרי הרב אין הכוונה כאן לאהבה של הלב, שהיא מהמידות ולא שייכת לדביקות גמור אלא הכוונה היא בחינת התפשטות) שאינה בטלה לעולם (ה"ש: היות והיא לא תלויה במושג) ושוב לא יחטא כנ"ל. עכ"ל.

הנה דברי הרב בעניין ההכנה להיות באמונה זו בבחינת הלשמה ועוד עניינים, פה"א, פ' ויקהל-פקודי:

ובאמת שאין שום השגה משגת ותופסת הדביקות האמיתי באין סוף בשום שכל כ"ש הרגשה ותענוג, ממילא מובן שכל הרגשת יראה או אהבה או תענוג הדביקות והרגשת עניני כל האדם כוזב, כי לא ברעש ה' (מ"א יט, יא), אבל הדביקות האמיתי אחר המורגש הוא השאינו מורגש בשום תפיסה והראיה כי לא יראני האדם וחי (שמות לג, כ) כי אם ע"י האמונה בלי שום הרגשה, שהוא עניין בטול המציאות שא"א לעמוד עליו בעצמו וכ"ש להבין והשכיל לאחרים, הוא הנקרא לשמה של כל אדם לפום דרגא דילא. אבל א"א להגיע אליו כי אם ע"י פתויי הגוף עם שלא לשמה תחלה שהוא היראה והאהבה והתענוג, אשר בלתי אפשרותם לחול גם כי אם ע"י אמונה של שכר ועונש ושארי ענינים וע"י אמונה זו מגיע למעלה הימנה כנזכר. וזהו חשבתי דרכי, תחילה חשב דרכי הגוף ופתוייו ואח"כ ואשיבה רגלי שהיא האמונה שנקראת רגל, אל עדותיך שהוא הלשמה עדות אמת בלי שום עירוב זרות ושקר, וכן עדות הוא לשון קשוט עדי ולשון חבור אותיות דעות שהוא *הדעת ודביקות.

וזהו עניין פרה שמטמא את הטהורים ועוסקיה ומטהר את הטמאים (שוח"ט תהילים ט עיי"ש), שהוא עניין אמונה בשכר ועונש באהבה ויראה שהיא תחילה למקראי קודש וזה השער לה' ואי אפשר בלתה, ובלבד שלא ישאר כן לעולם בהם כ"א בדביקות שאינו מושג, והוא פי' שמטמא את הטהורים העומדים במדרגה זו ומטהר את הטמאים המתחילים על ידה שהיא פתח השער.

והוא עניין מלאכת המשכן שלא היה אפשרות הקמתו כ"א ע"י משה שהוא היה *הדעת שהוא החיבור והדביקות של כלל ישראל. (ה"ש: ראה כוכבית למעלה מהי הדעת והדביקות שאמר) והנה תחילת נדבות המשכן היה מכל נדיב לבו אפילו ערב רב ותקרובות זרות הרבה, ואח"כ מישראל לבד שהוא הזדכות יתירה וטהורה כמאמר קחו מאתכם דייקא, שהרי המשכן שהיה מרומז בכל צורת מלאכותיו וכליו ועמודיו ואדניו לכל השתלשלות העולמות מתחילת המחשבה עד סוף המעשה להיות שכינה בתחתונים כמאמר (שמות כה, ח) ושכנתי בתוכם, וכן בכל אדם. והמשכן הוא המחבר סוף המעשה עם תחילת המחשבה, ובלתי אפשרית ההזדככות והטהרה כ"א מעט מעט וזעיר וזעיר, שהוא עניין לכתו מעולם לעולם דרך השתלשלות העולמות, אבל באמת לו זו הדרך מטהרתו להיות תכליתי, שהרי התכליתי הוא הלשמה ושאינו מושג הוא עיקר העמידה המעמיד ומקים הכל, לכן לא היה בלתי אפשרות ההקמה כי אם ע"י משה שהיה גבוה מכל העם, כמאמר (במדבר יא, יב) האנכי הריתי את העם שאמר משה כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האומן את היונק, שהיו כל ישראל עם כל ענני הזדככותם שהיו דור דעה (וז"ל הזהר ח"ג כב: לא יהא כההוא דרא (דור המדבר) עד דרא דייתי מלכא משיחא וכו' דאינון אתדבקו (השיגו) מה דלא אתדבקו דרין אחרנין עכ"ל.) לעולל ויונק בעיני משה שלא רוחץ מצואתו, כי כן דרך כל השלא לשמה ועיקר הקמת המשכן היה ע"י משה שהעלה וחיבר והקים את כל מלאכת המשכן בתוך שהוא השכינה שבתוך כל ישראל וכל אחד ואחד מה תקומה היתה לו ע"י משה שהוא הדעת והדביקות שאינו מושג אצלו. וכן עניין שבת שהוא עניין עלית כל העולמות, שהוא כל המדות והדביקות המושגים שהם ששה ימי המעשה, וביום השביעי שבת וכו' (שמות לא, יז) הוא הדביקות שאינו מושג המעלה את הכל.

ואם יאמר האומר למה לי להתחיל בשלא לשמה שהם ששת ימי המעשה, שהם מלאכת המשכן, שהוא מעשה פרה המטמא את עוסקיה, שהרי העיקר להטהר גם מזה, למה לי לאחוז בזה, הוא שארז"ל המבואר בפרש"י ז"ל סמיכת שבת למלאכת המשכן מורה שאין מלאכת המשכן שהוא התחלת הטהרה דוחה את השבת שהוא עיקר הטהרה, כי ההכנה דרבה היא ההתחלה ואדרבא הוא המביא אל העיקר, והוא פתח הכניסה שא"א בלתה. וזהו שאינה דוחה שבת אלא אדרבא מועיל לשבת כמאמר חשבתי דרכי הנזכר. והוא עניין אמרם ז"ל (ברכות לב:) בחסידים הראשונים שהיו שוהין ג' שעות בכל תפלה שהיו מגיעים לדביקות האמונה ובטול המציאות כנ"ל ט' שעות בכל יום, וזהו שאלת הגמרא או מלאכתן מתי נעשת, והפ' שאלתם על מדותיהם הנקרא בשם מלאכה וששת ימי המעשה המביאים לדבקות זה מתי נעשית שהרי ט' שעות היו עומדים בדביקות זה כמבואר בכתבים עיי"ש: עכ"ל.

ודע על אף הנאמר במאמר שהעבודה היא דווקא בבחינת המושג, על דרך הידיעה, ועיקר העבודה הוא ההתקשרות, וההתקשרות הוא דווקא בבחינת אהבת איש אל אשתו וכיוצא באלו, כמו למעלה ובהמשך.

ומה שאמר רבינו שעיקר החזרה בתשובה לעתיד לבוא על שגישמנו את אלוקים ח”ו, אין הכוונה מהיות והיינו במושג ועבדנו אותו בצמצום המחשבה. אלא שעבירות שעשינו הטריחו אותו יתברך לצמצם צמצומים (להחיות הקליפות וכו'). פה"א פ' ואתחנן- והעניין הוא להבין מהו תשובה וכו' ולכן כל מדה ומדה ואבר שבאדם שאינו מוקטר ומוגש ומוקדש לשמו ית"'ש ממילא חל הטומאה (שם) והקליפה שם ועושה כל מה שעושה כשכור חטאים ועוונות ופשעים בלתי הבין, ואחריתה מרה כלענה כשמתבונן בעצמו שכל מה שעשה עשוי ע"י הקליפה ואיה איפה הוא ותקותו מי ישורנה, ומלבד זה שנתרחק מהשי"ת בעצמו אלא שהטריח את קונו בצמצומים רבים להשפיע חיות אל הקליפה כידוע (עיין זח"א קנב: ות"ז תפ"ד צה:) מהיות האדם מחיות הקודש ואבר מהשכינה ובהתדבקו אל הקליפה מכניס ניצוצי הקדושה אל הקליפה, וזהו ארז"ל (עז נד:) ולא עוד אלא שמטריחין אותו וכו' ומאמר הפסוק (ירמיהו ב, יג) שתים רעות עשה עמי וזהו (איכה א, ח) חטא חטאה ירושלים בכפל. וכו'. עכ"ל.

ובעניין ימות כי מלאה הארץ דעה את ה' וכו' (ישעיהו יא, ט) שאמר רבינו נחמן שידעו כולם שהכל טוב בלי רע. פה"א פ' מטות מסעי- וזהו ארז"ל (ב"ב ע"ה : בשינוי) עתידין מלאכי השרת לומר קדושה לבני ישראל כמו שאומרים לפני השי"ת מפני שיהיו באחדות גמור עם השי"ת. אבל עכשיו קודם ביאת המשיח הדעת הוא המיחד את כל הברואים להשי"ת ומבטל הרע מהם ומשפיע טובה להם. והעניין כשאדם כולל בדעתו כמה וכמה נבראים שעוברים במחשבתו כמאמר הזהר (ח"ג י:) וכולם בחכמה איתברירו וכו' ועכשיו במקום מקדש הוא האדם הכשר שע"י מתיחדים כל הברואים אל שרשם ונשפעים טובה וכמו כן בן אדם מתייחד אמצעית הברואים כנ"ל וכו'. מפני שעכשיו קודם ביאת המשיח א"א להיות היחוד אמתי בלי שום אמצעי כי הדעת שהוא היחוד הוא הנקרא תענוג ועכשיו קודם ביאת המשיח א"א לשום אדם לסבול התענוג עליון שכזה והיחוד אמיתי בלי שום אמצעי. עכ"ל.

והנה שתי דוגמאות למהלך נכון ( לאו דווקא מהלכים אלו) ע"פ פה"א- מתעוררת אצל האדם אהבה לגשם ומביא לאמונה הלא ה' היא זאת ומשם מתקשר במידה לאהבת ה' (אהבה מסותרת כמו שיתבאר בהמשך) וכו' ע"פ פה"א פ' ויצא- שאם אדם נפגע ע"י חבירו ומעוררת בו מידת הדין (כעס, שנאה וכיוצא בזו) על שפגע בו מביא לאמונה כנ"ל ומשם מתקשר בדין עם הבנה (ההבנה כלולה במילה שכל בלשוני) , למה ה' עשה שיפגע בי?, שזו חזרה בתשובה וכו'.

לפי כל האמור למעלה נראה שאין כוונתך לאמונת אחדות הפשוט (שהיא כולה שתיקה), ואם לדבריך לא להיות באחדות (או אחדות גמור) זה שקר (שאין לממשו) היאך אתה מורה להיות במעין אספקלריה של נפרדות שאם הוא נמצא באחדות הנ"ל לא שייך אצלו שום מהלך, שום הרגש, כנ"ל בדברי ומובן מדברי הרב. ונמצא שהפסדת את שניהם, את ההתקשרות (ובכלל את ענייני המושג) ואת האמונה. ויש כאן שקר גדול, זרות גדולה, כאשר האדם מרמה את עצמו שהכל אחד ואעפ"כ חש ומרגיש, דהינו כאילו הכל אחד גמור אע"פ שהוא נמצא במושג- זה שקר שאדם משקר את עצמו, וזה לא הבעיה בעיקרה, הבעיה העקרית כשנמצא בצמצום, שבכל מקרה חייב שיהיה בזרות כלשהיא (כפי שהסברנו למעלה), אינו משתמש בצמצום שהקב"ה צמצם עצמו, בבחינת שאמר ונעשה רצונו, גם הוא עניין התורה והמצוות הן שבכתב והן שבעל פה דהינו כולל דברי חז"ל, אלא או שמתעלם ממנו או שמעוות ומחסר אותו כאילו נמצא במושג וגם בבלתי מושג בד ובד (אין זה באמת אפשרי ובאמת נמצא רק במושג), דהינו אהבת האחים בלשון הרב (הכוונה כאן במילת "אהבה" לכל המידות שהם בהתפשטות, כידוע שכל המידות שמסתעפות לאהבה ויראה), ונמצא בלי קשר של אמת (של איש לאשתו, אב לבן, מלך ועבד וכו') בינו לבין קונו ח"ו, שהוא העיקר העבודה.

במקום להיות בקשר רגשי, שכלי (גם כולל תורה ומצוות) עם הקב"ה האדם מדמיין שהוא נמצא באחדות שקרית, מפסיד, מדחיק ומחסר הרבה מהמושג האמיתי, התענוג, השכל והמידות וכו', הוא עניין ההתקשרות שהוא עקרי מאוד מאוד, עיקר העבודה, כמובא בהרבה ממאמרי הרב, ומה עוד שהם כל המציאות שנמצא בה.

פה"א, פ' קרח- שידוע שעיקר הבריאה הוא הצמצום שהוא שכינה בתחתונים וכו' כידוע שכל הולדה היא מקבלת תענוג מהתחתונים בהכנת התחתונים להיות מקבלים שהיא אהבת איש לאשתו הנקראת אהבה מסותרת, משא"כ מאהבת האחים שהיא אהבת ההתפשטות שניהם משורש אחד שהיא אהבה מגולה כמאמר (שה"ש , א) מי יתנך כאח לי וכו' אמצאך בחוץ אשקך גם לא יבוזו לי, כי תענוג תמידי אינו תענוג*** משא"כ באהבה מסותרת שהיא שכינה בתחתונים שהיה רחוק (ה"ש: סתם התעוררת מידה וכדומה בחינת ריחוק) ונתקרב הוא התענוג הגדול. וכו' עכ"ל.

*** (הנה דברי הרב בספר אגרת הקודש בעניין מובא גם בפה"א וגם במכתבי הרב מכתב ט'- והנה מאמר בעל העקידה על פסוק אעשה לו עזר כנגדו שההתנגדות הוא עזר שאלמלא ההתנגדות אשר את זה עשה לעומת זה היה בטל הבחירה ושכר ועונש או לפי דברינו במקום אתר היה ביטול התענוג כידוע שתענוג תמידי אינו תענוג. וממילא הוא ביטול ההשגה שאי אפשר לסבול תענוג של השגה אם לא ברצוא ושוב שהוא התנגדות.)

עוד רואים מהנאמר שכשאדם נמצא במציאות של מושג הולכים אחר היותר מושג, דהינו אחר היותר תענוג, היותר מורגש, היותר מובן וכו' (גם אחר התורה בבחינותיה) מה שאין כן בשכל שלך (איך שאתה מגדיר בשמותיו וברמותיו בדבריך) כאשר האדם נמצא במושג או שמדחיק או שנמצא באהבת האחים שהיא איננה ראויה כנ"ל.

**פה"א פ' חיי שרה- אבל עיקר העבודה הוא ההתקשרות אליו ית' בכל מדה ומדה ובכל אופן המתגבר על האדם שהרי יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום (סוכה נב:) ואם אתמול הפילו והתגבר עליו ורוח ה' נחה עליו להתקשר בו באותה מדה אעפ"כ מתנקש עליו היצר למחר באופן אחר ויותר קשה, ואפ' אם ינצחו בכל יום בצל שדי ובסתר עליון אעפ"כ מתחזק עליו היצר להפילו ברשתו לעולם, אלא אם כן יתחזק האדם כל כך עד יצא לחירות מלהשתמש במידה לעצמו כלל, ולא יהנה כ"א בהשתמשו בעבודת בוראו ית' כמאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קט, כב) ולבי חלל בקרבי, אז ינוח היצר מאתו (וע"ע בפר' כי תבא "לעקור המדה מעיקרה מלהשתמש בגשמיות בלתי לה' לבדו זהו הנקרא תשובה שלימה"), כי במה ילכדנו אם אין לו שום הנאה של כלל להשתמש בו לעצמו ואדרבה מצטער כמאמר (יבמות קג.) טובתם של רשעים רעה היא אצל צדיקים. וכו' עכ"ל.

אם אתה אומר שמילת המפתח היא אמת אז הנה השקר שמשאיר אותך עם מילת המפתח- אין דבר כזה להיות בין לבין (כמובא במאמרי הרב ולעיל) ונראה נוח ומפתה להשתמש במפתח אחד פשוט לכל פתרון ולשלול את הגוונים האחרים. לי נראה שמה שגרם לך לדבוק בדבריך הוא היותך איש שכל אשר בטבעו דרכו שמתרחק מהלב, דבוק לרצון לסדר ולברירות של כל העניינים שיש בשכל, כולל שלילת חלק מהלב, מה שמביא אותך להיות בלי לפחד מחוסר ידיעה או הבנה או רגש שנראה מבחינתך שהוא חולשה לא כל כך הכרחית. ועוד שמביא אותך לחוסר טורח אחר הפחות מובן ומסתדר בשכל בעניין עבודת ה', להעמידו בחלישת הדעת על בוריו- יש תורה שלך שמובנת ע"פ השכל מא' עד ת' ומלווה אותך הרגשת ביטחון בכל אשר תפנה. כאילו איני צריך להאמין בדברים שמתגללים בדרכים לא מובנות,

ודע שיש בזה בחינת ריחוק גדולה מאוד שכאילו אין לאדם קשר לבוראו ח"ו, רק תבין שהוא ישנו שהוא הכל, אבל זו ההתרחקות גדולה ביותר ושקר שכוללת בה גם הדחקת השכלים, המידות, ההרגשות, התענוג וכו' (כולל את התורה והמצוות ודברי חז”ל וכו'), שהם הם האמת, הכרחיים, ובעצם הם העבודה.

כשהאדם לא באמונת אחדות פשוט וגמור, היות ואין האדם נימצא מעל המושג אלא במושג עצמו צריך שיפעל במושג עצמו אחרת חיסר את האמונה שמעל המושג, שלא הגיע אליה וחיסר את המושג שאם כן משתמש בו משתמש בו כאילו (בגישה של אהבת ההתפשטות) אינו במושג, מה שנאמר מושג כאן כולל אתה תורה והמצוות וכל דברי חז"ל באספקלריה של הנפרדות, הם עבודתנו במושג, ועוד כמו שראינו לעיל המושג מביא להיות בבחינת אמונה מעל המושג בבחינת הלשמה כלשון הרב, כל אחד לפי מדרגתו ושיעור שלו, להיות חלק מהיום בשתיקת יחוד האמונה הזו. וכמובן גם בלי להיות בבחינת הלשמה כלל צריך להיות באמונה זו בעת עבודת הקודש (הן בפעולות היום, הן בתורה ובמצוות וכו') לסירוגין.

היות ובעצם אין לנו בו תפיסה בו כלל ואנחנו בטבענו פועלים נגדו ומתרחקים ממנו, כאשר אנו בעבודתנו, היינו בחינת המושג (הצמצום), צריכים לגשת אליו ית' בבושה, בשיפלות והכנעה רבה בבקשת רחמים, לא מתוך הסתכלות וראיה כוללת, אלא פשוט מתוך ההתנגדות כדוגמת החושך שהחשיך עלינו ח"ו להשתמש במידות ובשכלים (כולל כל התורה) כבן המדבר אל אביו (וכיוצא באלו) בפשטות ובתמימות רבה.

אין זו טיפשות אלא תמימות ואני לא צריך לומר לך מה אומרים רבינו על זה, שהעיקר התמימות והפשטות של אנשים הכי פשוטים, בשירים הפשוטים, הסידורים שמתפללים, ריקודים שרוקדים, כי התכלית היא לדעת שאינו יודע כלשון הרב.

כדרך אגב דע שיש בחינת הרגשת מציאות האלוקים שהיא תחושה פנימית עמוקה ויסודית של הנשמה,

אם הנך איש שכל אשר סתם דרכו להתרחק מהלב אין לך כל טיעון לשלול את אלו המאמנים בלי שחקרו ובררו, באמת שבצדק מאמינים אם כי טוב שיחקור, אבל אין זה הכרחי (ע"פ ספר חובות הלבבות).

הדיבורים שאתה מרצה בגישתם מתאימים בכדי לקרב רחוקים לחיות את היהדות בשלב הכי ראשוני (ובאמת שטובים הם גם לשאר אנשים אבל כמו שתראה בסוף ****), כי וודאי שיהיה לו קשה לראות בשכלו שלכל עשב יש מלאך שמכה בו ואומר לו גדל ואין אדם נוקף אצבע מלמעלה אלא אם מכריזין עליו, אבל אנן לדידן צריכים לצאת מהתבניות האלה וללמוד ולהבין כמו שילמדו אותנו רבותינו, אפ' רק מתוך הספרים אבל שיהיה כתוב בפרוש ובבירור אחרת יכול שנתעה בתהומות ח"ו, היות שאת שאינו ברור אדם נגוע ללמד לעצמו! או שיכול שיטעה ולא בנגיעותיו, במיוחד שאינו נשען על המסורת בדיקדוקיה מרב לתלמיד (אני מדבר בשאינו כתוב בבירור). (עניין אחר אבל קשור איך שהוא לכל האמור) ונהיה בתמימות ופשטות של אנשים פשוטים. הבעל שם טוב הקדוש אמר שאחרי שהשיג את כל ההשגות שלו הוא הגיע להאמין (מההשגה לאמונה) כמו אדם פשוט. נראה לי שאינך מוכן לצאת מהמסגרות והתבניות שלך מחשש נסתר להינזק ח"ו, גם לכן אינך מוכן לסמוך על אף אחר (לא על משה, לא על התורה, לא על חז"ל וכ"ש לא על אף רב, אלא על שעכשיו נגד עיניך ואתה מבין אותו) ועוד בעניין שיש אנשים שצריכים לקבל מהם ולא תמיד מבינים אותם, ושצריך ללכת אתם בלי שכל ( אין זו טיפשות אלא ע"פ תורת החסידות ביסודה, שלא נדבר על התורה עצמה) ועוד מה גם חושד אתה בהם. ולכן דע שחלק מהדברים שאתה מייעץ אינם עצות אמתיות. שהם נובעים לא מן האמת.

אמרו חז"ל על הכתוב בשיר השירים אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן אם יהיה דור שלא ידעו איך לנהוג ומה לעשות, מה יעשו? - יסתכלו על צדיקים ותלמידי החכמים (כולם) של הדורות הקודמים איך שהם נוהגים כך ינהגו, איך שהם עשו ככה יעשו. אמר רבינו כל החכמה היא לא להיות חכם כלל, והכוונה בתיבת כלל, שצריך גם לא להיות חכם לא להיות חכם.

מה שלא תגיד מתוך הצלבת צפנים ברבנו כפי שהבנת אותם המשאירים אותך שתבנית שבנית, לפני מילים ברורות ובהירות כדורבנות, כפטיש יופצץ סלע, בלי קושיות הבנה עמוקות והצלבת הצפון כעיקר, הכל ברור ומובן, הלא כל דברי כאש נאום ה' (הם הם דברי הרב).

מי אמר לך שלא טעית טעויות, שבדית מליבך, אדם מוקף נגיעות. (והבטחון נמצא בלא נודע, בטחון בדרכים שהשם יתברך מוליך אותנו.)

אני כולי רועד מאימה מלבזות ולגלות חוצפה ח"ו נגד אבותינו דורות שקדמו שרפי מעל הם, פחד פחדים, אין לנו השגה במקומם, מה שאפשר הוא ללמוד ממהלכיהם ברוב זיע ורעדה. רבינו נחמן הורה לקרוא בספר שמות הצדיקים. שבכוח קריאת שמם אפשר שישפיע טובות.

פה"א פ' ויצא- אבל צריך שיהא לבו רואה הערוות הארציות שלו איש אדמה ואיך הוא רחוק מה' בכל דרכיו מגושם ומגשם חיות הקדש נרגן מפריד אלוף (ע"פ משלי י, כה) בינה אלוף חכמה מעולם העשיה. וכו'. עכ"ל.

בעניין מתי להשתמש בעבודה שהיא מהמושג ומתי באמונה, צריך לדעת שסוגיא נרחבת היא

(הן מבחינה עיונית והן מבחינת הבקיאות) אשר כל חלקיה מתבארים בהרבה ממאמרי הרב בספר פה"א והיא ממש חלק ממאמרים שלמים. לכן לא אוכל לפרטם כאן בזאת היריעה,

ורק בכדי לסבר את השכל אנקוט במהלך מספר אגרת הקודש לרב (מופיעה גם בספר פה”א פ' וירא בלשון דומה)-

כללא דמלתא לפי ערך ההשגה או העבדות את זה לעומת זה עשה הביטול ומחשבות חוץ מהיפך להיפך הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו בכדי שיבוא אל העזר הנזכר לעיל והנה שנפל בהתנגדות של השגתו יתברך ח״ו עקר עזרתו ועלייתו הנה הוא על ידי האמונה הפשוטה בלי שום טעמים וסברות השגתיו כלל, שהוא מפרק הרים ומשבר סלעים אם אבן הוא נמוח בכח האמונה וזולת האמונה אין לו שום מזור ותרופה להתחזק בשכליים וטעמים וראיות וסברות השגתיו. שהרי כבר נפל הוא מן השגתו בהתנגדות שהוא כנגד כל השגותיו את זה לעומת זה מדה כננד מדה. ואם כן, במה יתאזר ויתחזק לעזור לו בודאי לא יכול לו כי אם ע״י האמונה הגדולה . וזהו העזר שהקב״ה עוזר להאדם בכל יום נגד היצר הרע בהשפעתו לאדם אמונה זו להתחזק בו יתברך ועל ידי כן יקום על משענתו: וכו'. עכ"ל.

קבל דברי בבחינת איזהו החכם הלומד מכל אדם. כפשוטו.

הרני מוחה בשמי ובשם כל שלא מיחו, על כבוד הש"י, כבוד כל הצדיקים, תלמידי חכמים ורבנים, וכבוד הציבור על מה שביזת ( הן שבדורות שעברו הן בדור זה).

****הספר שלך, מאמרך, הרצאותיך וגישתם טובים הם בכדי להביא את האדם אל אמונת האחדות הפשוט וגישתה, אבל אין בהם מצד עצמם או מצד גישתם פתרון כולל, מה עוד גם שצריך הכנה להיות בבחינת הלשמה של אמונת האחדות הפשוט והגמור , שגם בהיותו בבחינת הלשמה לפי דרגתו ושיעורו מקבלת מהמושג, חוץ מזה שצריך להיות במושג, ועוד שזהו חלק בלתי נפרד מהמציאות שנמצא האדם, מה גם שהיא בכל מקרה, כמו שראינו לעיל.

לכן הייתי מייעץ לך להסביר איך להשתמש בהם, בדרך כזו שידע הלומד שיש את בחינת הבלתי מושג וגישת המושג (בחינת אהבה מסותרת דווקא כמבואר לעיל) שהיא שונה מאחדות הפשוט (ולא כמו שקרבת אותם כעניין אחד) כי שני עניינים הם.

כמובן להסביר את נחיצותה, להסביר שכלול בעניין המושג את השכלים והמדות של קשר להשם ית' כפי שהסברנו, עוד כלולים התורה והמצוות, וההתחלה שאין לדלג עליה שהיא אמונת שכר ועונש ושאר עניינים שהם גם חלק מעניין המושג, וכו' למשל קשר עבד ומלך וכו'.

עוד הייתי מייעץ לך ללמוד וללמד, לעצמך ולכלל הדרך האמתית באופן ברור, היא בספר פרי הארץ.

רבות הנה השאלות כדוגמת מתי להיות באמונה? מתי בהתקשרות? וכו' שם התשובות.

ולפרסם זאת באתר למען לא יתעו אחינו ח"ו.

ובאמת שיש כאן כוח גדול להשפיע טובות בעה"י.