דרוש מקור - לבקיאים בספרי רבינו.

 

כִּי כְּשֶׁהַתּוֹרָה בָּאָה לְתוֹךְ דִּבּוּרִים פְּגוּמִים
לְפֶה פָּגוּם
לא דַּי שֶׁאֵין דִּבּוּרֵי הַתּוֹרָה מְאִירִים לוֹ
כִּי אִם גַּם הַתּוֹרָה עַצְמָהּ נִתְגַּשֵּׁם וְנִתְחַשֵּׁךְ שָׁם מִפִּיו
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "לא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ"
בְּחִינַת "וְיָמֵשׁ חשֶׁךְ"
הַיְנוּ שֶׁלּא יִתְגַּשְּׁמוּ וְיִתְחַשְּׁכוּ מִפִּיךָ
כִּי עַל יְדֵי שֶׁאֵין מַשְׁגִּיחִין שֶׁיִּהְיֶה כְּבוֹד הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בִּשְׁלֵמוּת
הַיְנוּ עַל יְדֵי גַּדְלוּת
עַל יְדֵי זֶה אֵין יְכוֹלִין לִפְתּחַ פֶּה
בִּבְחִינַת: "סָגְרוּ פִּימוֹ דִּבְּרוּ בְגֵאוּת"

 

http://breslev.eip.co.il/?key=384 - ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה קי - לא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיך

 

לא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיך
כִּי הַתּוֹרָה הִיא רוּחָנִיּוּת
וַאֲשֶׁר זַך ויָשָׁר פָּעֳלוֹ וְשִׂכְלוֹ רוּחָנִי
יָכוֹל לִתְפּס כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ וְלא יִשְׁכַּח דָּבָר
כִּי דָּבָר רוּחָנִי אֵינוֹ תּוֹפֵס מָקוֹם
וִיכוֹלָה הַתּוֹרָה לְהִתְפַּשֵּׁט וְלִשְׁכּן בְּשִׂכְלוֹ
אַך מִי שֶׁהוּא מְגַשֵּׁם דִּבְרֵי הַתּוֹרָה וְעוֹשֶׂה מִמֶּנָּה מַמָּשׁוּת
אֲזַי יֵשׁ לָהּ שִׁעוּר וְקִצְבָּה כַּמָּה הוּא יָכוֹל לִתְפּס בְּשִׂכְלוֹ וְלא יוֹתֵר
וְאִם יִרְצֶה לְהַשִּׂיג יוֹתֵר, אֲזַי יִדָּחֶה מַה שֶּׁכְּבָר נִכְנַס בְּשִׂכְלוֹ
כְּדֶרֶך כָּל דָּבָר גַּשְׁמִי
אִם הוּא כְּבָר מָלֵא, אִם יְמַלְּאֶנּוּ יוֹתֵר, יִדְחֶה מַה שֶּׁהָיָה בּוֹ כְּבָר
וְזֶהוּ: "לא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה": "וְיָמֵשׁ חֹשֶׁך"
כְּלוֹמַר הִזָּהֵר שֶׁלּא תִּהְיֶה מַמָּשׁוּת וְגַשְׁמִיּוּת בְּדִבְרֵי הַתּוֹרָה
'מִפִּיך' כְּלוֹמַר מֵחֲמַת פִּיך שֶׁיּוֹצֵא מֵאִתְּך יִהְיֶה לָהּ מַמָּשׁוּת וְגַשְׁמִיּוּת תִּזָּהֵר מִזֶּה
וְזֶה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁהִתְעַנָּה רַב יוֹסֵף אַרְבָּעִים יוֹם שֶׁיִּתְקַיֵּם לִמּוּדוֹ
אַחֲווּ לֵהּ לא יָמוּשׁוּ מִפִּיך וְשׁוּב הִתְעַנָּה וְכוּ' אַחֲווּ לֵהּ וּמִפִּי זַרְעֲך וְכוּ'
כְּלוֹמַר שֶׁלּא יָמוּשׁוּ וִיגֻשְּׁמוּ מִפִּיך
וַאֲזַי יִתְקַיֵּם תַּלְמוּדוֹ
כִּי לא יִהְיֶה שִׁכְחָה
כִּי דָּבָר רוּחָנִי אֵינוֹ תּוֹפֵס מָקוֹם
וְדוּק

 

 

ואפילו אכילה ושתיה, אסור לעשות מהם ממשות.

 

כי מי שחושב שאכילה ושתיה זה גשמי, הוא עושה ממשות והוא נמשך אחרי תאוות הגוף.

 

אבל הצדיק שמבין את האלוקות שיש באכילה ושתיה, בחינת האותיות שיש בכל דבר, הוא נהנה מהאכילה והשתיה, וזוכה להארת הרצון של רעווא דרעווין, בשעת האוכל דייקא. והאכילה שלו, גבוה מהתורה והתפילה של אחד אחר ...

 

http://breslev.eip.co.il/?key=40 - ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה יא - אני ה' הוא שמי

 

האמת היא זו שמתוקה מדבש, כי גן עדן זה כאן.

 

ומי שהכלי שלו לא נקי, אז כלב יורד ואוכל את תפילתו, והוא שותה את המים המרים.

 

והכל לפי האדם עצמו ...