ברסלב להצליח בכח המחשבה - דף הבית
חיפוש בספרי ברסלב
 

גאווה או ענווה?


 הגב
מחבר
אליעד כהן
מנהל הפורום

נושא: גאווה או ענווה?

רבי נחמן מברסלב מביא במספר מקומות, שענווה אמיתית זה רק כאשר האדם מסוגל לשבח את עצמו ולומר על עצמו שיש לו ענווה.

והשאלה היא. מדוע מי שלא מסוגל לומר על עצמו שיש לו ענווה, מדוע בעצם יש לו גאווה ?

ונחדד: מדוע מי שלא מסוגל לספר את השבחים שלו, הרי שדווקא יש לו גאווה ?

מדוע מי שיש לו ענווה, הוא דווקא *לא* מצטנע. ומדוע מי שיש לו גאווה, הוא דווקא מצטנע ?

נקודה למחשבה: בליקוטי מוהרן מובא שיש ענווה שהיא תכלית הגאווה. על מה רבי נחמן מברסלב מביא את זה ? ומה רבי נחמן מברסלב אומר על זה ?

 

אליעד כהן
מנהל הפורום

התשובה בפשיטות היא:
 
אם האדם מפחד להתגאות, הרי שיש לו גאווה. כל זמן שהאדם חושש מלהגיע למצב של גאווה, הרי שזה עצמו נובע אך ורק מגאווה בלבד.
 
כי מי שיש לו אמונה בשלמות שאין שלמות אחריה, הוא דייקא אינו חושש מגאווה כלל, כי הוא יודע בידיעה שלמה שהוא כלום ממש, והוא שקוף לגמרי. דהיינו שהוא יכול לקבל את כל השבחים שבעולם, ולקשר את כולם לשורשם וכולי.
 
אך כל זמן שיש לאדם גאווה, הוא דייקא חושש מגאווה. כי בגלל שיש לאדם גאווה, לכן מפריע לו שמשבחים אותו וכולי, כי הוא מפחד להתגאות.
 
אך על האדם לדעת, שמי שמפחד לקבל שבחים, ומי שאינו יכול לשבח את עצמו, הרי שהוא מלא בגאווה. וגם אם נראה שהוא בענווה, הרי שהוא בענווה שהיא תכלית הגאווה.
 
כי באמת, ענווה אמיתית היא להחזיק את עצמו לכלום ממש, שאז כל השבחים והבזיונות של האדם לא משנים לו כלל.
 
ואדם שהוא במדרגת אין, הוא יכול לקבל אין סוף בזיונות ולהמתיק את כולם ולהפוך את כל הבזיונות האלו לשבחים למלך.
 
דהיינו כי הצדיק האמת שמקבל בזיונות, הוא יודע כיצד כל הבזיונות שמבזים אותו, כיצד כל הבזיונות האלו הם בכלל השבחים של המלך.
 
וכל זמן שהאדם אינו מבין כיצד כל הבזיונות במבזים אותו, כיצד הם בכלל השבחים של הבורא, הרי שלאדם כזה עדיין יש גאווה. ואדם כזה גם לא יכול לקבל שבחים.
כי רק מי שיודע להמתיק את הבזיונות, רק הוא דייקא יכול ויודע לקשר את כל השבחים לבורא, בלי שיבוא לו שום צד של גאווה כלל.
 
אך יש גם ענווה פסולה, ענווה שהיא תכלית הגאווה. דהיינו שהאדם מתנהג כאילו יש לו ענווה, אך באמת הוא מלא גאווה.
 
כי כל זמן שהאדם מחזיק את עצמו שיש לו ענווה, הרי שבכלל יש לו גאווה. כי על האדם להחזיק את עצמו לאין ממש, שבו לא שייך לא ענווה ולא גאווה כלל.
 
אך כאשר האדם נמנע מלקבל שבחים, גם אם זה נראה כענווה, הרי שזו בכלל ענווה שהיא תכלית הגאווה. כי באמת אדם כזה הוא מלא בגאווה.
כי אלמלא לא היה האדם מלא בגאווה, לא היה מפריע לו לקבל שבחים ובזיונות. כי את הכל הוא היה יודע להפוך לשבחים של הבורא.
 
אך מי שאינו מסוגל לשבח את עצמו, הרי שזה נובע רק מגאוותו. כי אלמלא הייתה לו גאווה והוא היה אין ממש, הרי שלא היתה בעיה לשבח / לבזות את עצמו, ועדיין לקשר את הכל לשבחים של המלך וכולי ...
 
ראה כאן: http://breslev.eip.co.il/?key=40 - ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה יא - אֲנִי ה' הוּא שְׁמִי
 
וְאָמְרִינַן לֵית מַיָּא
הַיְנוּ שֶׁהֵבִינוּ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִזְכּוֹת לְדִבּוּר
אֶלָּא עַל יְדֵי כָּבוֹד בִּשְׁלֵמוּת
שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם בְּעֵינָיו אֶפֶס וָאַיִן

וְזֶהוּ: לֵית מַיָּא
שֶׁהָאָדָם יַחֲזִיק עַצְמוֹ לְאַיִן
וּבָעֵינַן לִנְחוּתֵי לְשׁוֹן שִׁפְלוּת
הַיְנוּ לִהְיוֹת שָׁפָל וְעָנָו
אַךְ שֶׁהָיָה לְאַקוּרֵי נַפְשִׁין
לְשׁוֹן: "אוֹקִיר אֱנוֹשׁ מִפָּז"
הַיְנוּ שֶׁהָיָה הָעֲנָוָוה בִּשְׁבִיל גַּדְלוּת
כְּדֵי לְהִתְכַּבֵּד וּלְהִתְיַקֵּר
כִּי מֵחֲמַת שֶׁיּוֹדְעִין גּדֶל בִּזּוּי הַגַּדְלוּת
עַל כֵּן הֵם עֲנָוִים
בִּשְׁבִיל לְהִתְכַּבֵּד וּלְהִתְיַקֵּר עַל יְדֵי הָעֲנָוָוה
וְזֶהוּ בְּחִינַת עֲנִיווּת שֶׁהוּא תַּכְלִית הַגַּדְלוּת

וּבָעֵינַן לִנְחוּתֵי לִהְיוֹת שְׁפָלִים וַעֲנָוִים
לְאוֹקוּרֵי נַפְשִׁין
כְּדֵי שֶׁעַל יְדֵי זֶה נִהְיֶה יְקָרִים וַחֲשׁוּבִים
כִּי הַגַּאֲוָה מְבֻזָּה מְאד
נְפַק בְּרַת קָלָא וְאָמַר, לָא תְּחוּתוּ לְהָכָא
לָא תְּחוּתוּ לִהְיוֹת שְׁפָלִים בִּשְׁבִיל זֶה
בִּשְׁבִיל לְאוֹקוּרֵי נַפְשִׁין
שֶׁהִזְהִירָם הַבַּת קוֹל
שֶׁלּא יִהְיוּ עֲנָוִים בִּשְׁבִיל לְהִתְיַקֵּר וּלְהִתְכַּבֵּד
כִּי זֶה עֲנִיווּת הִיא תַּכְלִית הַגַּדְלוּת

דִּנְפַלָּה חֲצִינָא לְבַר נַגָּרָא הָא שְׁבַע שְׁנִין, וְלָא מָטְיָא לְאַרְעָא
שֶׁהַבַּת קוֹל הוֹדִיעָה לָהֶם שׁרֶשׁ הַגַּדְלוּת
כְּדֵי שֶׁיִּתְרַחֲקוּ עַד קָצֶה אַחֲרוֹן
וְלָא יְחוּתוּ לְהָכָא
שֶׁלּא יִהְיוּ עֲנָוִים בִּשְׁבִיל גַּדְלוּת
ראה כאן: http://breslev.eip.co.il/?key=40 - ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה יא - אני ה' הוא שמי
ואמרינן לית מיא
הינו שהבינו שאי אפשר לזכות לדבור
אלא על ידי כבוד בשלמות
שיהיה האדם בעיניו אפס ואין

וזהו: לית מיא
שהאדם יחזיק עצמו לאין
ובעינן לנחותי לשון שפלות
הינו להיות שפל וענו
אך שהיה לאקורי נפשין
לשון: "אוקיר אנוש מפז"
הינו שהיה הענווה בשביל גדלות
כדי להתכבד ולהתיקר
כי מחמת שיודעין גדל בזוי הגדלות
על כן הם ענוים
בשביל להתכבד ולהתיקר על ידי הענווה
וזהו בחינת עניוות שהוא תכלית הגדלות

ובעינן לנחותי להיות שפלים וענוים
לאוקורי נפשין
כדי שעל ידי זה נהיה יקרים וחשובים
כי הגאוה מבזה מאד
נפק ברת קלא ואמר, לא תחותו להכא
לא תחותו להיות שפלים בשביל זה
בשביל לאוקורי נפשין
שהזהירם הבת קול
שלא יהיו ענוים בשביל להתיקר ולהתכבד
כי זה עניוות היא תכלית הגדלות

דנפלה חצינא לבר נגרא הא שבע שנין, ולא מטיא לארעא
שהבת קול הודיעה להם שרש הגדלות
כדי שיתרחקו עד קצה אחרון
ולא יחותו להכא
שלא יהיו ענוים בשביל גדלות
אליעד כהן
מנהל הפורום

בעניין הנ"ל ראה גם כאן
 
http://forum.eip.co.il/forum_posts.asp?TID=61 - מי מאשים את רבי נחמן מברסלב בגאווה ?
אליעד כהן
מנהל הפורום

בעניין ענווה, מצו"ב מאמר http://www.eip.co.il/?key=162 - ענווה. מהי ענווה אמיתית ? איך להגיע אליה ?
 

ענווה. ענווה = אמת = תפיסת האדם את הערך האמיתי של עצמו, ביחס למה שהוא באמת.

ענווה נובעת מהתבוננות. התבוננות על המציאות.

כאשר האדם מתבונן במציאות האין סופית, באותו רגע מתהווה אצלו ענווה.

ענווה אין פירושה לחשוב שהאדם הוא פחות טוב מאחרים.

כל ענווה שגורמת לאדם לחשוב שהוא פחות טוב ממישהו אחר, הרי שזו ענווה שקרית.

גם ענווה שגורמת לאדם לחשוב שהוא פחות טוב ממה שהוא יכול להיות, גם זו ענווה שקרית.

ענווה אמיתית, היא הבנה מלאה של האדם שהוא כלום ביחס למציאות.

ענווה אמיתית = חוויה אישית של האדם את עצמו ככלום ביחס למציאות.

ענווה אמיתית נובעת מהתבוננות של האדם במהות של ה"אני" / תודעה / אגו שלו.

כאשר האדם מתבונן על מהות התודעה שלו, הוא מגלה כי מה שמהווה את התודעה שלו, זאת המציאות.

כל חלק וחלק מהתודעה של האדם, המציאות מהווה אותו.

כך שהאדם עצמו מצד האמת הוא כלום מוחלט. כי המציאות מהווה אותו, ואין לו שום קיום עצמי כמשהו נפרד מהמציאות.

כאשר האדם מבין שמצד האמת הוא עצמו אינו כלום מצד האמת, ממילא הוא מרגיש ענווה.

ענווה אמיתית = כאשר האדם מבין שהוא כלום מצד האמת.

ענווה אמיתית נובעת מהאמת האובייקטיבית של המציאות, ולא מהאמת השקרית והסובייקטיבית של האגו.

האגו והגאווה נובעים רק משום הדמיון של האדם שאינו רואה את האמת.

בנוסף יש להבין, כי ענווה אמיתית היא לא רק של האדם ביחס לעצמו, אלא גם ביחס של האדם לכל מה שישנו.

פירוש:

כאשר יש לאדם ענווה אמיתית, לא רק שהוא לא מחזיק את עצמו לשום דבר, אלא הוא גם לא מחזיק אף אחד אחר ושום דבר אחר לשום דבר.

ענווה שנובעת מידיעת האמת של האדם על עצמו ביחס למציאות, גורמת לאדם להתייחס בשווה ובצורה אחידה גם לכל שאר בני האדם.

ז"א האדם מבין שמצד האמת גם כל בני האדם וכל מה שישנו, זה אינו כלום ביחס למציאות האין סופית.

כאשר יש לאדם שכל קטן והוא אינו מבין שהמציאות היא אין סופית, על ידי זה הוא מתייחס לדברים קטנים כאל גדולים.

כאשר השכל של האדם גדל, כאשר האדם מבין שהמציאות היא אין סופית, ממילא הוא מבין שגם הוא וגם כל מה שנמצא, זה הכל כלום ביחס למציאות האין סופית.

בנוסף, כאשר האדם מתבונן בעניין הזה שמהותה של המציאות מאחדת ומהווה את כל הדברים כולם, ממילא האדם מבין ששום דבר אינו יכול להיות טוב יותר או פחות מדבר אחד. כי במהות הכל זה דבר אחד.

למרות שכלפי חוץ, באורח פלא הדברים נראים שונים זה מזה, עדיין מצד האמת מהותם היא אחת. המציאות מהווה את כל הדברים כולם באותה מהות.

וממילא האדם אינו חושב שהוא או מישהו אחר טוב יותר או פחות ממישהו אחר.

ענווה אמיתית יוצרת אהבה אמיתית.

כאשר יש לאדם ענווה אמיתית, הוא מרגיש אחדות גמורה עם כל דבר אחר.

כאשר האדם מבין שמהותו היא אחת, עם המציאות, וגם מהותם של כל הדברים היא אחת עם המציאות, ממילא הוא מרגיש אהבה כלפי כל דבר.

כי מצד האמת, כל דבר הוא שקיים נמצא באחדות מוחלטת עם כל דבר אחר.

ממילא לא שייך שנאה / קנאה / חמדנות / כעס וכיו"ב. אלא יש רק אהבה / הכלה / קבלה וכולי.

ענווה אמיתית = אמת = ידיעת האדם את ערכו האמיתי, שהוא אינו כלום מצד האמת של המציאות.

avi
מתקדם

"ענווה שנובעת מידיעת האמת של האדם על עצמו ביחס למציאות, גורמת לאדם להתייחס בשווה ובצורה אחידה גם לכל שאר בני האדם".
"כאשר יש לאדם ענווה אמיתית, לא רק שהוא לא מחזיק את עצמו לשום דבר, אלא הוא גם לא מחזיק אף אחד אחר ושום דבר אחר לשום דבר"

לכאורה הדברים שכתבת צריכים עיון ממעשה קורח שטען כלפי משה רבינו מדוע הוא מתנשא מעל כולם, הרי כולם קדושים ובתוכם ה'.
והמובן מכך שמה שעושה את ההבדל בין בנ"א היא רמת הגילוי של ה' דרכם, דרך נשמתם, וממילא מובן שישנו עניין להתייחס לצדיקים שאצלם הגילוי הזה גבוה, אחרת, הגם שמצד האמת המציאות היא בהשוואה אחת.
ולהעיר עוד ממאמר חז"ל שלעולם יהיה מורא רבך כמורא שמים


אליעד כהן
מנהל הפורום

נשלח במקור על ידי avi

"ענווה שנובעת מידיעת האמת של האדם על עצמו ביחס למציאות, גורמת לאדם להתייחס בשווה ובצורה אחידה גם לכל שאר בני האדם".
"כאשר יש לאדם ענווה אמיתית, לא רק שהוא לא מחזיק את עצמו לשום דבר, אלא הוא גם לא מחזיק אף אחד אחר ושום דבר אחר לשום דבר"

לכאורה הדברים שכתבת צריכים עיון ממעשה קורח שטען כלפי משה רבינו מדוע הוא מתנשא מעל כולם, הרי כולם קדושים ובתוכם ה'.
והמובן מכך שמה שעושה את ההבדל בין בנ"א היא רמת הגילוי של ה' דרכם, דרך נשמתם, וממילא מובן שישנו עניין להתייחס לצדיקים שאצלם הגילוי הזה גבוה, אחרת, הגם שמצד האמת המציאות היא בהשוואה אחת.
ולהעיר עוד ממאמר חז"ל שלעולם יהיה מורא רבך כמורא שמים


 
היי
 
קודם כל העניין הזה הובא ברבי נחמן מברסלב, כאן:
http://breslev.eip.co.il/?key=3822 - חיי מוהר"ן - רסח - גדולת נוראות השגתו
 
אָמַר אֲנִי עָנָו מִכָּל הַמְפֻרְסָמִים
כִּי כָּל אֶחָד יֵשׁ לוֹ עֲבוֹדָתוֹ וַאֲנִי עָנָו
הַיְנוּ כִּי אֵינָם נֶחְשָׁבִים אֶצְלִי כְּלָל
כִּי מִדַּת עֲנָוָוה הִיא לִבְלִי לְהַחֲזִיק עַצְמוֹ לְשׁוּם דָּבָר וְלִהְיוֹת בְּעֵינָיו אַיִן וָאֶפֶס
וּמֵאַחַר שֶׁאֵינָם נֶחְשָׁבִים אֶצְלִי כְּלָל
נִמְצָא שֶׁאֲנִי עָנָו שֶׁלָּהֶם.
[פֵּרוּשׁ שֶׁמִּכָּל הַמְפֻרְסָמִים אֲנִי הֶעָנָו
שֶׁזֶּה עוֹשֶׂה זאת וְזֶה זאת, וַאֲנִי אֵינִי מַחֲזִיק מֵהֶם כְּלָל
נִמְצָא שֶׁבְּצֵרוּף כֻּלָּם יֵשׁ לִי מִדַּת הָעֲנָוָוה בֵּינֵיהֶם]
אַךְ אֶת מִי אֲנִי מַחֲזִיק יוֹתֵר לְאַיִן אֶת עַצְמִי אוֹ אוֹתָם וְכוּ'
וְאַף עַל פִּי כֵן, הַנִּרְאֶה שֶׁאֶת עַצְמוֹ הוּא מַחֲזִיק יוֹתֵר לְאַיִן וָאָפֶס.
וְכֵן בְּמשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם אֵינוֹ מְיֻשָּׁב אֶצְלִי מַה שֶּׁכָּתוּב בּוֹ שֶׁהָיָה עָנָו מְאד מִכָּל הָאָדָם
אֵיךְ שַׁיָּךְ זאת מֵאַחַר שֶׁכֻּלָּם הָיוּ תַּלְמִידָיו
אֵיךְ הָיָה עָנָו כְּנֶגְדָּם
אַךְ צָרִיךְ לִהְיוֹת גַּם כֵּן כַּנַּ"ל שֶׁהָיָה עָנָו מִכָּל הָאָדָם
שֶׁהָיָה לוֹ מִדַּת הָעֲנָוָוה שֶׁל כָּל הָאָדָם
הַיְנוּ שֶׁאֶצְלוֹ הָיְתָה הָעֲנָוָוה שֶׁל כֻּלָּם
כִּי כֻּלָּם הָיוּ אֶצְלוֹ בְּחִינַת עֲנָוָוה בִּבְחִינַת אַיִן וָאֶפֶס כַּנַּ"ל
אַךְ אֶת עַצְמוֹ הָיָה מַחֲזִיק יוֹתֵר לְאַיִן וָאֶפֶס
יוֹתֵר מִבְּחִינַת אַיִן וָאֶפֶס שֶׁהָיָה מַחֲזִיק אוֹתָם
וְהָבֵן הֵיטֵב.
 
עיין שם.
 
**
 
דבר נוסף כיו"ב מובא בשש"ק:
 
בתשעה באב האחרון שבימי חייו הקדוש לפנות ערב שנזכר אז בעצם העלמת הזכרון של הילד והזקן שלמעלה מכלם עד שאינו נקרא בשם זכרון כלל, ער גידיינקט גאר נישט. "אינו זוכר לאו כלום" (המספר ממנו בספורי מעשיות מעשה מהשבעה בעטלירס). וענה ואמר אז: איזה פנים יש לי ביניכם? והשיב לו מוהרנ"ת ז"ל (בדברי צחות): "ויא גאר נישט" 'כמו כלום', וחזר אדמו"ר ואמר לו: הלא גם אתם אפס ואין 'איהר זיינט זיך אויך גארנישט'. (חכמה ותבונה דף יא).
 
***
 
וכמובן שיש בזה סוד כלשהו שלא נכנס אליו כאן.
 
לגבי השאלות שלך.
 
לגבי מורא רבך ומורא שמים, אז כמובן שאם רבך גדול ממך, אז ברור שאתה לא נמצא בשלמות.
 
כי יש את הבחינה של פנחס, של בקנאו את קנאתי ... שאינו מקנא אף אחד אלא רק את השי"ת ...
 
ויש את בחינת השלמות שבה הכל באחדות אצל האדם.
 
כך שיהי מורא רבך כמורא שמים ... זו מדרגה מאוד נמוכה ... ולו רק משום שרבך גדול ממך ...
 
**
 
לגבי קורח ... אני אוסיף לך ... שגם בדברי הכפירה הכי גדולים בעולם יש דברי אמונה הכי גדולים בעולם ... וגם אפילו בדברי הכפירה של פרעה ... גם שם יש אמונה מאוד גדולה ... למי שיודע ...
 
אך קורח לא קישר את העניין לשורשו כנראה ... אלא רק מן השפה ולחוץ ... ולכן הוא נענש ...
אמר אני ענו מכל המפרסמים
כי כל אחד יש לו עבודתו ואני ענו
הינו כי אינם נחשבים אצלי כלל
כי מדת ענווה היא לבלי להחזיק עצמו לשום דבר ולהיות בעיניו אין ואפס
ומאחר שאינם נחשבים אצלי כלל
נמצא שאני ענו שלהם.
[פרוש שמכל המפרסמים אני הענו
שזה עושה זאת וזה זאת, ואני איני מחזיק מהם כלל
נמצא שבצרוף כלם יש לי מדת הענווה ביניהם]
אך את מי אני מחזיק יותר לאין את עצמי או אותם וכו'
ואף על פי כן, הנראה שאת עצמו הוא מחזיק יותר לאין ואפס.
וכן במשה רבנו עליו השלום אינו מישב אצלי מה שכתוב בו שהיה ענו מאד מכל האדם
איך שיך זאת מאחר שכלם היו תלמידיו
איך היה ענו כנגדם
אך צריך להיות גם כן כנ"ל שהיה ענו מכל האדם
שהיה לו מדת הענווה של כל האדם
הינו שאצלו היתה הענווה של כלם
כי כלם היו אצלו בחינת ענווה בבחינת אין ואפס כנ"ל
אך את עצמו היה מחזיק יותר לאין ואפס
יותר מבחינת אין ואפס שהיה מחזיק אותם
והבן היטב.
אליעד כהן
מנהל הפורום

נשלח במקור על ידי avi

"ענווה שנובעת מידיעת האמת של האדם על עצמו ביחס למציאות, גורמת לאדם להתייחס בשווה ובצורה אחידה גם לכל שאר בני האדם".
"כאשר יש לאדם ענווה אמיתית, לא רק שהוא לא מחזיק את עצמו לשום דבר, אלא הוא גם לא מחזיק אף אחד אחר ושום דבר אחר לשום דבר"

לכאורה הדברים שכתבת צריכים עיון ממעשה קורח שטען כלפי משה רבינו מדוע הוא מתנשא מעל כולם, הרי כולם קדושים ובתוכם ה'.
והמובן מכך שמה שעושה את ההבדל בין בנ"א היא רמת הגילוי של ה' דרכם, דרך נשמתם, וממילא מובן שישנו עניין להתייחס לצדיקים שאצלם הגילוי הזה גבוה, אחרת, הגם שמצד האמת המציאות היא בהשוואה אחת.
ולהעיר עוד ממאמר חז"ל שלעולם יהיה מורא רבך כמורא שמים


 
ודבר נוסף ... מצד האמת באמת ... לא צריך שום דבר בעולם בשום נושא מלבד לדעת את השי"ת, כי אם דעת קנית מה חסרת ...
avi
מתקדם

מסכים עם כל מילה
ישר כח
 הגב


נושאים נוספים מ:פורום ברסלב ... - כל הנושאים


מעבר לפורום

Bulletin Board Software by Web Wiz Forums® version 9.63 Copyright ©2001-2009

בחסות אליעד כהן מאמן אימון אישי + מחבר ספרים מומלצים לקריאה + מרצה הרצאות לצפייה + מאמרים לקריאה ועוד.
לפרסום מאמרים בחינם באתר ידע הדרך שלך להצליח לחץ כאן ... בהצלחה!
התאריך כרגע הוא 29_03_2024 השעה 18:46:55